בתוך בטנה של אם מדברים ביניהם שני עוברים תאומים, אחד מאמין ואחד לא. איך נשמעת השיחה ביניהם? בואו נדמיין זאת.
הלא-מאמין: אחי, האם גם אתה מאמין בחיים לאחר הלידה?
המאמין: כן, בוודאי. ברור שקיימים חיים לאחר הלידה. אנחנו נמצאים כאן רק כדי להתחזק ולצבור כוחות לקראת החיים האמיתיים שמחכים לנו שם. כך אמרו לנו.
הלא-מאמין: איזה שטויות, אין חיים לאחר הלידה. הלידה זה הסוף. אתה יכול לדמיין לעצמך איך נראים החיים שם?
המאמין: אני לא יודע בדיוק את כל הפרטים, אבל אני מאמין שיש שם יותר אור, שנלך על רגלינו ונאכל עם הפה. הרבה דברים יהיו שונים.
הלא-מאמין: אילו קשקושים. זה בלתי אפשרי שנוכל ללכת עצמאית ושנאכל עם הפה. זה ממש מצחיק, הרי יש לנו חבל טבור כדי לאכול! ברור לי שהחיים שלנו תלויים בחבל הטבור, ושהם קצרים מאוד. אלו העובדות, חבל שתחיה באשליות.
המאמין: אני בטוח שאפשר לחיות גם מחוץ לרחם, אבל אלו חיים בהחלט שונים מהחיים כאן. אפשר רק לדמיין איך זה יהיה, אבל זה יהיה. הרבה עוברים מאמינים בזה, וקשה להניח שכולם טועים.
הלא-מאמין: אבל אף אחד לא חזר משם בשביל לספר לנו מכלי ראשון. רוב העוברים לא מאמינים לזה, ובצדק. ההיגיון מחייב שהחיים מסתיימים בלידה, ושעד אז אנחנו חיים בתוך חושך אחד גדול. זה מה שיש.
המאמין: לא, לא. אני לא יודע איך בדיוק ייראו החיים בחוץ, אבל אני יודע שאנחנו נראה סוף סוף את אמא שלנו, והיא תדאג לנו.
הלא-מאמין: אמא? אתה מאמין ב"אמא"? אז איפה היא נמצאת?! למה לא רואים אותה ולא מרגישים אותה? עזוב, אלה סתם סיפורים. אתה נשמע רציני, איך אתה מאמין בשטויות האלו? אני מאמין רק בעובדות.
המאמין: זה לא נכון. אני בפירוש מאמין שהיא נמצאת, שאנחנו נמצאים בתוכה, שהיא מקיפה אותנו ושומרת עלינו. בזכותה אנחנו זזים וחיים, בלעדיה אנחנו לא יכולים להתקיים אפילו רגע אחד.
הלא-מאמין: שוב קשקושים. אני לא רואה שום אמא, ומובן מאליו שהיא לא קיימת.
המאמין: אני לא מסכים אתך. אתה לא שם לב שכאשר הכל רגוע, כשמתרכזים ומקשיבים, אפשר לשמוע אותה? אפשר לחוש שהיא חושבת עלינו, שהיא דואגת לנו, ואפילו לפעמים להרגיש שהיא מלטפת אותנו? תפתח את העיניים, תתחיל לשים לב! אני מאמין באמונה שלמה שגם עכשיו יש לנו אמא, ושלאחר הלידה היא תחבק אותנו, ושאז יתחילו החיים האמיתיים שלנו.
ואתה…?
