היום פורסמה ב-ynet כתבה עם הכותרת "הפלה היא חוויה מעצימה". הכתבה סיפרה את סיפורה של אישה שעברה הפלה לא יזומה, כיוון שהעובר שברחמה נותר ללא רוח חיים, וכעת היא מעודדת נשים אחרות לעשות הפלות ביתיות. מה שצד את עיניי היה בעיקר הכותרת, שנחשפה מן הסתם למאות אלפי גולשים, וממשיכה את הקו התקשורתי שמעודד הפלות יזומות. אז מה הפלא שכמות ההפלות בישראל פשוט מבהילה?
כדי להמחיש את תחושותיי, הבאתי את סיפורי האישי. ביום בהיר אחד, שנה אחרי שנישאנו, חוויתי הפלה טבעית. זה היה נורא. עם העובר הקטן נפלו גם התקווה והשמחה. "בוודאי תיפקדו מהר", הבטיחו לנו. אבל זה לא קרה. התחלנו לדאוג, ואכן אחרי סדרת בירורים התבשרנו על ידי רופאת הנשים שלנו: "כנראה שלא תוכלו להביא ילדים, לפחות לא כך, תצטרכו טיפולים". המילים שלה הכו בנו בתדהמה. טיפולי פוריות? איך הגענו לזה? בסך הכול רצינו להקים משפחה ולקיים את המצווה הראשונה בתורה. אבל, כן, מסתבר שלהביא ילדים לעולם זה לא דבר כזה פשוט וטבעי – הוא מעבר לטבע, הוא נסי ומושגח.
התחלנו בסדרת בדיקות מתישה ומייגעת. התחושה בכל רגע היא שאנשים זרים, אומנם הם אנשי צוות רפואי, חודרים לתוך הפרטיות, מתערבים בנושאים הכי רגישים ואינטימיים. לכך הצטרפו, איך לא, ההערות של "החברים" – נו מה קורה? אתם לא רוצים ילדים? כמובן שכל מילה או כל מבט שהופנה לכיוון הבטן, היו כמו נעיצת סכין בלב. בכל יום זה היה שובר אותנו מחדש.
הימים חלפו. הטיפולים, שלוו על ידי מכון פוע"ה, כבר הפכו לחלק מהשגרה. מעבר להשתדלות הטבעית, התחלנו להתפלל ולקרוא הרבה תהילים, כך שהגענו למצב שמדי יום סיימנו ספר. התפללנו הרבה לבורא עולם, וביקשנו שימתיק מעלינו את הדינים, שהכל יהיה בחסד.
בין לבין, כשהייתי שומעת על נשים שעושות הפלה או על ארגונים ואנשים שמעודדים הפלה, הייתי מצטמררת. איך הם יכולים? חשבתי לעצמי. באותם רגעים את חושבת לעצמך: יש נשים ברות מזל, שנפקדו באופן טבעי, בלי מחטים, בלי רופאים, בלי בדיקות פולשניות – איך הן מוותרות על זה? איך הן מוותרות על המתנה שקבלו. אולי כדאי שילכו למרפאות הפוריות בבתי החולים, ושם יראו את כל שבורי הלב, שרק מייחלים לרגע שיחבקו תינוק. אני מאמינה שכל הנשים שחוו את החוויה הזאת מרגישות כך, כי הן מבינות שאף אחד לא מבטיח להן שאי פעם הן יזכו לתואר הכבוד: 'אמא'.
בחסדי שמיים, אחרי כמה חודשים, נפקדנו וההריון היה תקין. כמובן שלא הפסקנו להתפלל. המשכנו לקרוא תהילים, וביקשנו שהכול יעבור בשלום. בשעה טובה נולד לנו בן, והשמחה הייתה עצומה. הוא נולד בכניסת שבת, ומיד אחרי הלידה בעלי ואני עשינו קבלת שבת, שאותה לא נשכח כנראה לעולם.
בכל פעם כשאני מביטה בו, אני חושבת לעצמי, איזה ילד פלאי? כולו נס, כולו השגחה פרטית. כשהוא יושב מולי, עם החיוך המתוק והתמים, אני תוהה איך אפשר לטעון שהפלה היא חוויה מעצימה? הסיבה שזה מקומם אותי היא פשוטה – הפלה היא חוויה של אובדן וריקנות, של מוות המתרחש בתוך גופה של האישה. זה יותר ממטעה להציג אותה כחוויה פמיניסטית שעכשיו 'תשדרג לך את החיים', כפי שמנסים לטעון לפעמים בכלי התקשורת (ולאו דווקא בכתבה הספציפית שציינתי בתחילת הטור). אני בטוחה שכל אישה שחווה הפלה טבעית, חשה צער וכאב. בכך אין לי ספק. אני גם בטוחה שהיא לא חשה מועצמת, אלא יותר שבירה ופגיעה. אז על איזו העצמה אתם מדברים?
מעוניינים להצטרף ולסייע לנו?
לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה לנשים למניעת הפסקות הריון: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
