זה קרה ביום בהיר וללא כל התרעה, כאשר נחתה חדווה למציאות מאיימת ומלאת לחצים של הריון בסיכון. משבוע שמיני ועד ללידה – היא שכבה בניסיון נואש להציל את חיי תינוקה. הרופאים, האמונים עלי שבועת הרופא, ידעו ללחוץ אך ורק בכיוון אחד – הפלה.
בשיחה מצמררת היא משחזרת את הסיפור מראשיתו: "אני עובדת כאם בית בפנימייה לנערות. הייתי בהריון רביעי, כשכל ההריונות שלי עד היום עברו תמיד בקלות וללא כל בעיות רפואיות. הפעם, כבר מההתחלה התגלעו קשיים וסיבוכים: בשבוע שמיני גילו אצלי המטומה – שטף דם בשליה. זה היה מבהיל, אך הרופאה הרגיעה אותי שיש לעובר דופק ואצלו הכול בסדר. היא ציוותה עלי לנוח ולא להתאמץ כלל בעבודות הבית. עצם השכיבה הייתה לי מוזרה ולא מתאימה לאופיי בכלל. אני אישה פעילה ונמרצת, הפנימיה מתפרסת על פני שלוש קומות ואני עולה ויורדת כל היום ללא הגבלה. פתאום לשכב, לנוח ולא לעלות במדרגות? זה היה לי קשה מאד, אבל מה לא עושים בשביל הצלת חיים?"
לאחר כחודש וחצי של שכיבה אבחנה הרופאה כי ההמטומה יורדת, וחדוה ובעלה אלישיב שמחו מאוד. החופש הגדול כבר החל, והם תכננו לנפוש עם הילדים ולנצל כל רגע. אלא שהתכניות נגדעו, מאחר שהרופאה הודיעה שהיא רואה מיעוט מי שפיר. היא הסבירה שאם לתינוק אין מספיק מים הוא עלול להיות עם נכות מסוימת, שכלית, גנטית או גופנית, חלילה. בשל כך היא הפנתה אותם ישירות לבדיקות בבית החולים.
תחזיות קודרות
בבית החולים עברה חדוה סקירת מערכות מוקדמת, ובישרו לה כי העובר מתפתח היטב, כל איבריו תקינים, ואפילו ציינו שזו תהיה בת. אלא שמיד לאחר מכן הם גילו שנהיה נקב בשק העוברי. לדבריהם, נקב בשק לא יכול להיסגר מחדש, ורק אם העובר שוכב צמוד למקום הנקב – הנקב יכול להיסתם על ידי ראשו של התינוק. "בשלב זה", מספרת חדוה, "ניסינו לברר מה לעשות, ונעזרנו רבות בר' משה אבוטבול, ראש עירית בית שמש לשעבר וכיום ח"כ ממפלגת ש"ס. הוא עדכן את מחלקת אמ"א של הידברות, ופתאום יצרה איתנו קשר קלינה ממחלקת אמ"א, והיא חיזקה ועודדה אותנו שהעובר יחיה ובעזרת ה' הכול יהיה בסדר. היא הבהירה לנו שגם אם חלילה העובר לא ישרוד מעצמו, לפחות נדע שלא אנחנו גרמנו לכך חלילה. היא הסבירה כמה חשובה העמידה היציבה בלי להתבלבל, כדי שלא תלווה אותנו טעות קריטית כל החיים, ומי יכול לשאת טעות על חשבון חיי הילד שלו? חזרתי לרופאה שלי עם האבחנה והיא הורתה לי לחזור ולשכב.
"שכבתי כדבריה. אבל שבועיים אחר כך, בשבוע שבע עשרה, עלה לי לפתע החום, מה שעלול לסמן זיהום, ואנחנו מיהרנו לבית החולים. הרופאים אשפזו אותי מיד ופתחו בבדיקות. מתברר שהחום עלה בגלל משהו לא שגרתי שאכלתי, ולא היה לכך כל קשר להריון. אבל הרופאים הודיעו לי שבמצב כזה אסור להם לשחרר אותי. ומאותו רגע התחיל הסיוט…".
למה סיוט? אולי מוטב לשכב בהשגחה רפואית ולא להיות בבית עם כל החששות?
"כשתשמעי איזו ברכת 'בוקר טוב' קבלתי בכל יום, תביני למה זה היה סיוט: בשעה הקבועה של ביקור הרופאים התייצבו ליד מיטתי כמה רופאים מכובדים ורשמיים, ובפיהם אותה הודעה נחרצת ומלחיצה: 'אנו ממליצים לך על הפסקת הריון'. בכל בוקר עמלו הרופאים לשכנע אותי שבמצב כזה התינוק עלול לצאת פגוע ונכה, עם עיוותים בגפיים, תשעים אחוזי פיגור שכלי וריאות לא תקינות. הם טענו בתוקף שיש סיכון גבוה ללידה שקטה, וגם אם התינוק יישאר בחיים – הוא יובהל מיד לאחר הלידה ל'בית לוינשטיין'. 'למה לכם להציל חיים של תינוק כזה, הרי יש לכם עוד שלושה ילדים בבית'".
אלישיב מוסיף ואומר: "הטיעון הזה הכעיס אותנו מאוד. בכל פעם שנכנסנו לרופא ונשאלנו אם יש לנו ילדים נוספים, חשבתי לעצמי – איזה שיקול זה? מה משנה להם אם יש לנו עוד ילדים? אם זה היה ילד יחיד שהוריו ציפו לו במשך שנים – הרופאים היו מעריכים יותר את חייו ומתאמצים יותר עבורו? אז בבקשה, הילד הזה יקר לנו כמו בן יחיד, ואנו רוצים לעשות כל מאמץ להצילו.
"הרופאים הבהירו לנו כי זהו כביכול 'הזמן הטוב ביותר לביצוע ההפלה', ה' ישמור ויציל. הם טענו שהמשך ההיריון עלול לסכן את חיי האם ולהביא לכריתת רחם חלילה ולסיבוכים נוספים. אבל כששאלנו אותם במפורש האם מדובר בסכנה מוחשית או רק בחשש רחוק – הם לא ענו בבהירות. 'אם יש זיהום ולא מטפלים בו – זה מסוכן מאד!', חזרו והלחיצו. 'אבל עכשיו יש זיהום?' ניסינו לברר.
"'לא', הם ענו בחצי פה, 'אבל אם יהיה – זו סכנה גדולה'. רק זה מה שהם הסכימו לומר".
"ולא רק זה", משחזרת חדווה במרירות: "הרופאים הציגו לפניי את הכדורים שוב ושוב, וסיפרו כמה זה קל ופשוט לעצור את ההיריון בשלב זה. 'תוך שעתיים כבר תהיי אחרי הכול', הבטיחו. וכך, מדי בוקר בבוקרו, קבלתי את מנת הלחץ היומית מפיהם, כשאני חלושה ומפוחדת, וצריכה לגייס כוחות עצומים לעמוד מולם ולהחליט בכל בוקר מחדש: 'לא ולא. אני לא עושה הפלה. גם אם, חלילה, הקב"ה יחליט שהעובר סיים את תפקידו בעולם – אני לא אהיה שליחה להתערב בכך. ומה שיהיה – יהיה כרצונו הטוב ובלי התערבותנו'".
נשמע נורא. איך התמודדת מול מסכת שכנועים איומה כזו?
"הדיבורים שלהם באמת היו מייאשים", נאנחת חדווה. "לא ידעתי איך אחזיק מעמד מול סוללת הרופאים הקודרת, אבל אמא שלי המיוחדת וחמותי הצדיקה, לצד חניכותיי מהפנימייה, תמכו בי והתגייסו למעני. והייתה עוד אחת שלא נתנה לי ליפול – קלינה מהידברות. היא התקשרה אלינו מדי יום ביומו וחיזקה אותי בכל הכוח. 'תקשיבי לי, העובר הזה יחיה!', כך אמרה לי, ובעצם לא אמרה, צעקה. היא צעקה באוזני בביטחון מלא. 'אל תאמיני לכל מילה שלהם! הם מפחדים שיוציאו את כל הכישורים שלהם עלייך ויטפלו בך כמו שצריך עם כל הטכנולוגיה והדרכים שניתן, הכי קל להוריד חיי עובר כאילו היה פחות מגרגר אבק, למה? שיתאמצו עד כמה שניתן … ואף הוסיפה : 'ליווינו לא מעט מקרים כאלו. הוא יהיה בריא ושלם בעזרת ה'!'. היא הייתה היחידה שהעזה להבטיח לי כך בפה מלא, אבל הכי הרבה היא הרבתה לחזק בכך שלא לטעות מתוך לחץ, 'תני לריבונו של עולם לעשות את העבודה, את לא מלאך המוות שנשלחת להפסיק חלילה את חיי העובר'. קלינה הייתה ההשראה שלי ברגעי משבר, והיו הרבה רגעים כאלו. בהמשך, הלחץ הרפואי גבר, המצב היה נראה מדכא מאד, וכבר לא היה לי כוח וסבלנות לשוחח עם אנשים. פשוט לא הרמתי טלפונים לאף אחד מעשרות המתקשרים, כולל קלינה. אבל היא לא הפסיקה ליצור קשר. היא חייגה לבעלי, ווידאה מה שלומנו, חיזקה אותו, ובד בבד הוסיפה להתקשר גם אליי, אף על פי שלא עניתי לה במשך תקופה ארוכה. היא וודאי לא יודעת, אבל בכל פעם שהייתי רואה את המספר שלה מרצד על הצג, גם בלי להשיב לשיחה, מיד היו מהדהדים לי בראש הדיבורים שלה, מלאי האש וההתלהבות: 'העובר שלך יחיה ! אל תאמיני למפחידים! בחיים האלה לא שורדים הפחדנים ואם על חיי ילדנו לא נילחם אז על מה כן?' הייתי 'שומעת' את הצעקות שלה בראש, מחייכת לעצמי ואוספת כוח מחודש".
לא מוותרים
לאחר שבועיים מלאי אזהרות ותחזיות שחורות, הרגישה חדוה שהיא חייבת לקום ולברוח מבית החולים. "לא יכולתי לשאת את מסע ההפחדות היומי של הרופאים. החלטנו לחתום על סירוב אשפוז", היא מספרת.
צריך הרבה אומץ בשביל סירוב אשפוז. ללכת הביתה עם איומים כאלו… איך העזת?
"זה היה מפחיד מאוד, במיוחד לאור ההפחדות הבלתי פוסקות של שלל הרופאים. אבל הרגשתי שעוד יום אחד – ואאבד שם את שפיותי. לא יכולתי יותר, ונמלטתי מהמחלקה. פשוט נמלטתי. לקחנו על עצמנו את האחריות, חתמנו על ערמות מסמכים מלאי נבואות זעם, ויצאנו אל השקט.
"התייצבתי אצל הרופאה שלי, והיא, שליחה נאמנה מהקב"ה, לא צעקה ולא נזפה. הבינה אותי מאד, והסכימה לזרום איתי בפשטות: 'את רוצה להיות בבית? אין בעיה. אתן לך הוראות מדויקות להריון שמרני, ונראה איך יתפתחו העניינים'. היא הורתה לי לשכב תוך ריתוק מלא, מה שאומר שאפילו להסתובב במיטה מצד לצד לא כדאי, אלא רק בעדינות ובזהירות. היא הסבירה לי שבשכיבה רצופה מי השפיר לא יישפכו, ובעזרת ה' העובר לא יהיה בסכנה.
"כשסיפרתי לרופאה שלי כי הרופאים בבית החולים טענו שאין סיכוי לתינוק חי ובריא, היא אמרה לי בהומור קליל: 'אם את רוצה לנסות, ננסה'".
נשמעת רופאה אנושית במיוחד. נדירה למדי בנוף המקצועי.
"באמת רופאה לא רגילה ותומכת מאד. לפי הנחיותיה עברנו לגור בבית הוריי, כדי שתהיה לי עזרה בטיפול בילדים. נהגתי לפי כל הוראותיה של הרופאה, ואחרי שבוע הגעתי אליה עם כיסא גלגלים למעקב. כן, אני, חדווה הפעילה והקופצנית, מובלת לעיני כל על כיסא גלגלים כמו נכה… זה היה לא נעים, אבל התוצאה הנפלאה המתיקה את הקושי: כמות מי השפיר עלתה באופן משמעותי: מ-15 סמ"ק זה קפץ תוך שבוע למאה ועשרים סמ"ק. היינו מאושרים.
"שבתי לבית הוריי והמשכתי לשכב. התחלתי להרגיש בעיטות מלאות חיות, והתרגשתי מאד. העובר שלי חי, נושם ובועט, איך אפשר לחשוב על צעד נורא כמו הפלה יזומה?! לאחר שבוע הגעתי למעקב נוסף בבית החולים, ושם המליץ לי הפרופסור על שכיבה מלאה אך לא על ריתוק. הוא הזהיר שפעם ביום עליי לקום מעט ולהסתובב בבית, כדי שלא ייווצרו קרישי דם מחוסר התזוזה. שוב שמענו נבואות זעם לגורלו של העובר ולגורלי שלי. 'הזיהום בוא יבוא', הכריזו הרופאים בביטחון שאין דומה לו. 'זה רק עניין של זמן, וחבל שאת מנסה וסובלת לשווא. עדיף לעשות הפלה מה שיותר מהר, לפני שהעובר יגיע לשבוע 24 ואז זה יהיה בלתי אפשרי'".
"כשהרופאים אמרו את המשפט הזה – התקוממתי", מספר לנו אלישיב. "למה רק שבוע 24 קובע עבורכם את הגבול? מדוע לפני כן אין בעיה להפיל, וברגע שזה נחשב לתינוק על פי החוק – תתאמצו כפליים כדי להציל ולהחיות? מה ההבדל? אנו יהודים, ואצלנו הגבול הקובע הוא לפי ארבעים יום. החל מתאריך זה יש חובה לעשות את כל הדרוש למען הצלת חיי התינוק. אם יש לכם אמצעים ודרכים להציל עובר בסיכון בגיל 24 – אנא עשו זאת גם לפני כן! ואכן, כשהרופאים הבינו שאנו נחושים לשמור על חיי התינוק – הם הסכימו לשתף פעולה, ולפתע מצאו פתרונות מגוונים להריון שמרני".
האומנם? יש לרופאים דרכים לעזור בשמירת הריון?
"כן, בהחלט", משיבה חדווה. "אמרו לנו כי העיקר בשלב זה הוא לעקוב ולראות אם יש סימן הכי קל להתפתחות זיהום. כך המשכתי לשכב ולהישמר מכל מאמץ, כאשר פעמיים בשבוע מגיעה אחות עד לביתנו על מנת לקחת ממני בדיקות דם. בנוסף מדדתי שלוש פעמים ביום את חומי, לקחתי ויטמינים וברזל ועשיתי התעמלות קלה לפי הנחיות הפרופסור למניעת קרישי דם. כך התנהלתי עד הלידה".
לידה בלתי צפויה
מה עשית עם הילדים בתקופה זו?
"אכן, הפסדתי הרבה רגעים משפחתיים חשובים באותה תקופה. החופש הגדול בדיוק הסתיים, הבכורה שלי עלתה לכיתה א', אבל אמא שלה לא יכלה ללוות אותה, והיא נאלצה להסתפק בדודה מסורה. מעט אחר כך הבן שלי חגג חלאק'ה, ושוב השתתפו איתו כל בני המשפחה – חוץ ממני, אמא שלו, שנשארה בבית, במיטה הכובלת. בין לבין הצטיידתי בהרבה תעסוקה, ופתאום היה לי זמן פנוי לעצמי. זה היה לי מוזר ולא מוכר, והשתדלתי ליהנות מהמצב החדש שנכפה עלי.
"בשבוע 23 אמרו לי לבוא לקבל זריקה להבשלת ריאות העובר. כשבאתי לבית החולים, הרופאים לא הסכימו לתת לי את הזריקה כי טענו שכעת אין מקום בפגיה, ואם אלד – לא יהיה להם היכן לטפל בתינוק. נסעתי לבית חולים אחר, מרוחק יותר, ושם גיליתי עולם אחר: ראיתי הרבה נשים במצבים שונים, שנלחמות על חיי התינוקות שלהן. כולנו נפגשנו בחדר האוכל, החלפנו חוויות והמלצות, וזה נתן לי הרבה כוחות. לאחר קבלת הזריקה והמעקב המתבקש, ביקשו הרופאים לאשפז אותי עד הלידה, אך אני בכיתי והתחננתי לפניהם לחזור הביתה, לילדיי ולמשפחתי. שוב חתמתי על סירוב אשפוז, שוב השמיעו באוזנינו נבואות זעם שחורות, וחזרתי הביתה לשמירה הקפדנית.
"לפי הנהלים, לאחר שלושה שבועות נדרשתי לבוא שוב לקבלת הזריקה הבאה. החגים כבר היו בעיצומם, ובערב שבת שלפני סוכות הגעתי לזריקה נוספת. הפעם התקבלתי בבית החולים הקרוב, קבלתי את הזריקה וכצפוי, לאחר המעקב הראשוני הם ביקשו לאשפז אותי עד הלידה. אמרתי להם שיגידו לי על מה עלי להקפיד וכיצד אוכל לשמור גם בהיותי בבית. הם לא היו שבעי רצון, אך עמדנו על שלנו וחתמתי בשלישית על סירוב אשפוז.
"שמחתי להיות ביום טוב ראשון עם המשפחה, והודיתי לה' שלא נשארתי באשפוז בכל הימים המרגשים האלו של החגים. ביום חמישי בצהריים, בחול המועד סוכות, הרגשתי לא טוב וחששתי שהלידה קרבה. הלכתי לבית החולים אך התברר שהכול תקין, ושוחררתי. בלילה שוב לא חשתי טוב, ומיהרנו לבית החולים. גם הפעם אבחנו הרופאים שאין כל התחלת לידה, אך ביקשו לתת לי עירוי מיוחד של מגנזיום. ברגע שהם נתנו אותו, חשתי בערה בעיניים, כאבי ראש עזים ותחושות לא ברורות.
"בבוקר, בבדיקה שגרתית, נבהלה האחות לגלות שהלידה התחילה ואף מתקדמת במהירות, וחייבים ניתוח חרום כדי להציל את העובר. תוך ארבע דקות ערכו לי ניתוח בהול, אפילו בעלי לא היה לצדי, כי כלל לא שיערנו שהלידה קרובה כל כך. מתברר שבגלל המיעוט במי השפיר לא חשתי בהתקדמות הלידה, ואולי גם המגנזיום טשטש את הכאבים. הרופאים הדהירו את המיטה שלי במסדרונות ותוך כדי שהתארגנתי הם לא שכחו להזכיר לי את כל האזהרות והחששות הנוראים לחייו של התינוק ולגורלו, שהיה רק בן 29 שבועות, למען לא אתבע אותם כשיתגלו המומים הקשים המובטחים, חלילה".
הפתעות שמחות
חדוה התעוררה שלוש שעות אחר כך ונזכרה בערפול במה שעבר עליה. היא קראה לאחות ושאלה אותה במתח עצום: "האם ילדתי?" האחות הריעה: "בוקר טוב, כן! ילדת!"
"האם העובר יצא חי?" שאלה חדוה, רועדת כולה. האחות הבטיחה לברר וחזרה אחרי כמה דקות עם צרור בשורות נפלאות: "נולד לך בן והוא חי! והוא בריא ושלם! ואפילו נושם לבד!"
"לא האמנתי למשמע אוזניי", נזכרת חדוה, "אמרו לנו שמדובר בבת, והנה בן, אמרו לנו כל כך הרבה תחזיות עצובות לגורלו, והנה, התינוק בריא! התחלתי לבכות, לא מכילה את גודל השעה. הוא שקל בלידתו 1.300 ק"ג, והוכנס לפגיה כדי שיכפיל את משקלו, אבל הרופאים אמרו לנו שהכיוון מצוין ומצבו טוב".
ראיתם ממש ניסים גלויים!
"ודאי", אומר אלישיב, "ויותר משהיו כאן רק ניסים – היו כאן גם רופאים שניפחו את המצב מעל ומעבר והיו עלולים לגרום במו ידיהם לאסון. בחסדי ה' לא האמנו לרופאים ולא נשמענו להוראותיהם, אבל כמה אנשים אחרים מקשיבים להם בתמימות ומפסידים את הניסים העתידים להיות?
"אני תקווה שרופאים יחדלו עם המנהג הזה ולא ימהרו לקבוע גורלות ולייאש הורים עד דכדוכה של נפש. ועד שהרופאים יסיקו את מסקנותיהם – מוטב לנו להיזהר ולא להאמין לכל ההגזמות שלהם, לקחת את דבריהם בערבון מוגבל, להיעזר בהם ובכל האמצעים העומדים לרשותם, ולא חלילה להיכנע להם ולוותר על חיי אדם".
שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?
אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
