כשנודע לעדי ובעלה על כך שהם עומדים להפוך בעוד כתשעה חודשים להורים, לא היו שמחים ונרגשים מהם. מאותו רגע הם ספרו את הימים בציפייה לקראת הלידה המתקרבת, בה יגיע לעולם בנם בכורם. ההיריון עבר בתחילה בצורה חלקה לחלוטין, כל הבדיקות היו תקינות, ולרגע הם לא העלו בדעתם שמשהו עלול להיות אחרת.
אלא שכאשר הם הגיעו לבדיקת סקירת המערכות המאוחרת, כשהם בטוחים שגם היא עומדת לעבור באופן חלק, התגלה שלא הכל כשורה, ושהתינוק הקטן שלהם סובל כפי הנראה מדימום מוחי. מאז אותו רגע דבר לא נותר כשהיה. "נכנסנו לתוך הסיוט של החיים שלנו", מתארת עדי. "זה היה גיהינום עלי אדמות".
"הרופאים אמרו שהנזק וודאי"
עדי מציינת כי כבר ברגע שאובחן הדימום, הודיע להם הרופא שביצע את הסקירה כי מדובר בממצא חמור, אלא שהוא העדיף שהם לא ישמעו את הפרטים ממנו, והפנה אותם בדחיפות אל יחידת האולטרסאונד באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, כשהמטרה היא לבדוק את דרגת הדימום ולברר אם הוא עלול לגרום נזק לטווח הארוך.
"הגענו לבית החולים כשאנו רועדים מפחד", מתארת עדי, "פגשנו שם את טובי הרופאים שביצעו שוב בדיקת אולטרסאונד וגם בדיקת MRI, ואז הם השמיעו באוזנינו נתונים חמורים בהרבה מכפי שהעלינו בדעתנו. הם טענו שהדימום הגיע לדרגה 3, והוא גרם כפי הנראה לנזק נוירולוגי התפתחותי בלתי הפיך. לטענתם, יש סבירות של כ-50% שהתינוק שלנו יסבול מנזק משמעותי מאוד. הם השמיעו לנו את המילים המפחידות ביותר ולאחר מכן שאלו אותנו מה אנחנו חושבים לעשות. התשובה הראשונה והטבעית שלנו הייתה שאנחנו מעוניינים להשאיר את ההיריון ולהמשיך. שנינו אנשי מספרים – בעלי רואה חשבון ואני יועצת פיננסית, כך שהבנו מיד שאם יש סבירות של 50% לכך שהתינוק חולה, יש גם 50% לכך שהוא בריא, אז איך אפשר לוותר עליו? אלא שהרופאים גרמו לנו כבר אז להבין שהם אינם שבעי רצון מהחלטתנו והבהירו לנו שככל הנראה זה לא 50% אלא 90% ואפילו יותר. אחד מהם שנחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום המוח, אמר לנו שאם זה היה בן שלו, הוא כבר היה דואג להפסיק את ההיריון, כי 'לעוברים כאלו עדיף למות מאשר להיוולד'. הוא גם הוסיף ואמר לנו: 'אתם חילוניים, צעירים, לא ערבים ולא חרדים. כבר ראיתם שאין לכם בעיה להיכנס להריון, אז תפסיקו ויבוא הריון חדש'".
עדי מציינת כי המשפטים האלו זעזעו אותה. "הגענו לבית החולים עוד כמה פעמים ברצף, כדי לבדוק אם יש שינוי במצב, ובכל פעם שמענו את אותן אבחנות, בהן נאמר לנו שאין שום סיכוי שהדימום ייספג, ושהמצב אינו משתפר אלא רק מחמיר. בכל פעם מחדש ראינו שחור בעיניים. עם זאת, היה ברור לי כל הזמן שאין מצב בעולם שאני מוותרת על התינוק שלי. קשה לי להסביר את זה, אבל משהו באינטואיציה האימהית הפנימית שלי, שידר לי שהתינוק בסדר. הרגשתי שהוא כביכול מדבר איתי ואומר לי: 'אל תוותרי עליי'. מצד שני, הרופאים לא גמרו להפעיל עלינו מכבש של לחצים, ואחרי שהם ראו שהשכנועים לא עובדים, היו ביניהם כאלו שהתחילו לאיים עלינו בכך שהמדינה לא תתמוך בנו, שכן הורידו את קצבאות הנכות לילדים. ממש נתנו לנו להבין שאין שום סיכוי שהילד שייוולד לנו יהיה בריא. זה היה נורא".
את הבשורות הקשות הללו קיבלה עדי ערב יום הולדתה ה-30. "יום ההולדת שלי היה היום השחור ביותר שחוויתי בחיי", היא מציינת, "נסעתי לכותל המערבי, בכיתי שם מעמקי נשמתי והתחננתי לבורא עולם. ביקשתי ממנו שייתן לי את הכוח להיחלץ מהמצב הזה ולראות את הדברים בבהירות. התחננתי לפניו שלא אני אהיה זו שגוזרת את הדין על העובר שלי, ואם הוא לא אמור להיוולד, כפי דברי הרופאים, אז שהוא ייקח אותו בעצמו ושלא אני אהיה זו שהורגת אותו במודע. יצאתי מהכותל בהרגשת השלמה. זה לא שידעתי שהכל יהיה בסדר, אבל היה ברור לי שהקב"ה נמצא איתי, וגם אם התינוק יצא חלילה פגוע, אצליח לקבל את זה, כי אבין שזה מה שבורא עולם החליט".
מה בעלך אמר על הנושא?
"לבעלי, בשונה ממני, אין את האינטואיציות האימהיות שיש לי. בנוסף, אני גדלתי במשפחה מסורתית, כך שהגעתי ממקום של אמונה, אך בעלי הגיע ממשפחה חילונית, והיה לו קשה לראות את הדברים באופן בו אני ראיתי אותם. מצד שני הוא קרא את דברי הפרופסורים, כשהם כתובים שחור על גבי לבן ומאוד חשש. היה לי חשוב לחזק אותו, כדי שההחלטה שלנו תהיה משותפת, וידעתי שהרב היחיד שהוא מוכן להקשיב לו הוא הרב זמיר כהן, כי כבר תקופה ארוכה שהוא מאזין לשיעורים שלו ומאוד מתחבר אליהם. אז יצרתי קשר עם מחלקת אמ"א בהידברות והם סידרו לנו פגישה עוד באותו יום עם הרב זמיר. יצאנו מהפגישה הזו מחוזקים מאוד, הרב הסביר לבעלי באופן רציונאלי את המצב והבהיר לו עד כמה שאין זה מתפקידנו להתערב בהחלטותיו של בורא עולם. בעקבות כך בעלי התחזק, הוא גם התחיל להתפלל ולהניח תפילין מידי יום.
"במקביל, אני הייתי בקשר כמעט יומיומי עם מחלקת אמ"א שהנציגות המדהימות שלה גרמו לי להרגיש שאני לא לבד. קלינה, מנהלת המחלקה, סיפרה לי שהיא שמעה על עוד מקרים בהם אבחנו דימום מוחי, ולבסוף הכל היה תקין. אלו היו עבורי בשורות ממש טובות, כי בתחילה, כשניסיתי לחפש סיפורים אופטימיים ברחבי הרשת, פשוט לא מצאתי אותם. בדיעבד התברר כי בגלל ההמלצות החד משמעיות של הרופאים להפסיק כאלו הריונות, רוב הנשים באמת שומעות להם, כך שכ-80% מההריונות מסתיימים, וזו הסיבה שאין מספיק נתונים ומחקרים רפואיים להתבסס עליהם בנושא הספציפי הזה. כשהבנתי שיש עוד מקרים שהסתיימו עם תינוק בריא, הרגשתי שגם אצלי יכול להיות בסדר ולא הכל אבוד. זה חיזק אותי מאוד".
פשוט להאמין
ובכל זאת, את החודשים הבאים שחלפו עליה, ממשיכה עדי לכנות כ"סיוט מתמשך". "ככל שההיריון התקדם, כך גדל הפחד מפני הבאות. בעלי ואני היינו שלמים עם עצמנו לגמרי, אך בכל זאת חששנו מאוד. ניסינו כל הזמן לחזק זה את זה, התפללנו המון וקיבלנו על עצמנו קבלות. אני בעיקר שכנעתי את עצמי שהקב"ה בלבד הוא המחליט עבורנו, ולא משנה מה תהיה התוצאה – התינוק שייוולד לי יהיה הבן שלי ואוהב אותו, כי הוא חלק ממני. במקביל, קיבלנו החלטה שהתגלתה נבונה מאוד – לקחת את התיק הרפואי מבית החולים בו היינו ולהעביר אותו לבית חולים אחר, שם התברר שהרופאים ביחידת רפואת העובר סימפטיים ומתחשבים יותר. ברגע שהם ראו שאנחנו נחושים, הם לא אמרו מילה, אלא הלכו אתנו בראש שלנו".
עדי מציינת שרק לקראת סוף ההיריון היא הצליחה לשחרר מעט. "סמכתי על הקב"ה בלב שלם, האמנתי שהכל יהיה בסדר ומה שצריך לקרות זה מה שיקרה. כבר פחות פחדתי, והזמן עבר עליי בעיקר בציפייה דרוכה. הרגשתי כמו מישהי שעומדת להכניס את היד לתיבת הפתעות, כשאני מאמינה שגם אם ההפתעה שתצא לי לא תהיה בדיוק לפי מה שהזמנתי, היא עדיין טובה עבורי".
את הלידה, הודיעו הרופאים לעדי, יהיה עליה לעבור בניתוח קיסרי ואף קבעו תאריך לניתוח. אלא שיומיים קודם לכן החליט התינוק להפתיע, ועדי הובהלה לבית החולים כשברור לרופאים שיש לבצע קיסרי חירום ולא ניתן להתעכב. "זה היה בדיוק ט"ו בשבט", היא מספרת, "והאמת היא שרק בדרך לבית החולים התחלתי להרגיש את ההתרגשות הגדולה מכך שאני עומדת ללדת, זאת אחרי שמאז שהתגלה הדימום במוח בכלל לא הרשיתי לעצמי להתרגש מההיריון".
לדבריה, מיד אחרי הלידה נערכו לתינוק בדיקות ובתוך זמן קצר התברר שהן תקינות. לאחר מכן נעשה לו אולטרסאונד ממוקד למוח שיצא תקין לגמרי, וגם בדיקת EEG בה הוכח שאין כל בעיה. הרפלקסים הנדרשים אף הם הודגמו, כך שהיה ברור שהכל כשורה. "אנחנו מוזמנים בעוד שלושה חודשים למעקב נוירולוגי, אבל אני לא חוששת", מציינת עדי, "כי אני יודעת שהכל בסדר. התינוק המתוק שלנו כבר מבצע אבני דרך התפתחויות של גיל שלושה חודשים, הוא מפותח מעבר למצופה וברור לנו שברוך ה' אין לו שום בעיה".
ומה עם הדימום? הרי טענו שיש דימום במוח
"אני חושבת שזכינו לראות נס מעל הטבע. כי במשך כל ההיריון נאמר לנו שאין שום סיכוי שהדימום ייספג, ועוד יותר מזה – הרופאים טענו שסוג כזה של דימום חייב להותיר נזקים. רק לקראת סוף ההיריון, פחות מחודש לפני הלידה, נאמר לנו שרואים סימנים לספיגה של חלק מהדימום, אך עדיין טענו שבוודאי נותר נזק. בסופו של דבר הדימום כנראה נספג לגמרי, באופן הטוב ביותר. היה מישהו ששמע את תפילותינו ודאג לחולל לנו את הנס".
לדבריה של עדי, מיד אחרי הלידה, פנו אליה רופאים מבית החולים בו טופלה בתחילה, וביקשו שתמסור להם את הפרטים על המקרה שחוותה, כיוון שהם רוצים לחקור אותו לטובת הלמידה הפנימית שלהם, כי מצב כמו שארע כאן "לא מוכר להם". עדי מצטטת את הדברים כשבקולה נשמע לא מעט כעס. "ברור שהמצב הזה לא מוכר להם", היא מאשימה, "הם הרי דואגים להרוג את כל העוברים שמגיעים אליהם עם כאלו אבחנות, אז איך יכירו מקרים של הצלחה?"
באופן אישי היא מציינת כי היא רואה לעצמה שליחות להפיץ את פרטי המקרה שהיא חוותה בכל דרך אפשרית, כאשר בין היתר היא מוכנה לדבר עם כל אישה שחווה התמודדות עם אבחנה דומה. "אני לא יכולה להבטיח לכולן שיהיה להן תינוק בריא, אבל חשוב לי להעביר את המסר שכל אחת צריכה להיות שלמה עם עצמה ולהקשיב לקול הפנימי שלה. הרופאים, במחילה מכבודם, מונעים אך ורק מהפחדים של עצמם ולא רוצים לקחת סיכון. כדי לקבל החלטה אי אפשר להסתמך על ההמלצות שלהם, אלא יש להאזין אך ורק לקולות הפנימיים שלנו ולהאמין בהקב"ה שהוא היחיד שיודע מה נכון ומדויק עבורנו, והוא לא יעמיד אותנו בניסיון בו לא נוכל להתמודד".
שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?
אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
