ברצוני לשתף אתכם בסיפור האישי שלי, מתוך רצון לחזק את האמונה בה' יתברך ומתוך למידה אישית שאין "צירוף מקרים" אלא ידי ה' בכל.
הסיפור שלי התרחש בשנת 2004. הייתי בשבוע ה-18 להריון, וחשתי בירידת מים מתמשכת. הגעתי למיון נשים, ואחרי הבדיקה הצטרכתי להתאשפז עד ליום הלידה בבי"ח לצורך מעקב והשגחה.
הייתה זאת תקופה ממש לא פשוטה ומורכבת עבורי וכמובן עבור בעלי, זכור לי שהגעתי לשם ביום שישי, וכבר בשיחה הראשונה שלנו עם הרופא הוסבר והובהר לנו שהם מכוונים ואף ממליצים על הפלה. בחודש שהייתי בו זה כבר נחשב לידה שקטה והם מחכים להחלטה שלנו לגבי ההמשך כמובן שאמרנו להם שאנחנו נחליט אחרי התייעצות עם רב.
כבר במוצ"ש בעלי הלך לרב המקובל רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל, לקבל תשובה וברכה בנוגע למקרה. תשובתו הייתה – כל עוד יש דופק והעובר לא מסכן את האם, אני אמורה לשמור על ההיריון.
האשפוז נמשך כ-3 חודשיים (בדיוק 93 ימים רצופים, אבל מי באמת סופר…), שהיו רצופי ניסיונות.
הניסיון הראשון התחיל כבר בשיחה עם מנהל המחלקה שחיכה לתשובה שלנו. נתנו לו את תשובתנו שאנחנו ממשיכים עם ההיריון, ואז התחילה שיחה נוקבת במיוחד, ובה נאמר מהן ההשלכות והנזקים שיכולים לקרות. הכינו אותי שיכול להיות שהתינוק ייוולד בלי גפיים וגם שאלד ואחרי כמה שעות התינוק לא ישרוד. בהיותי בחורה צעירה, שאף חוותה לצערי גרידה בהריון הראשון של תאומים ללא דופק, ורצתה כבר לחוות אימהות, השיחה הייתה קשה לי מנשוא.
זכורים לי היטב המשפטים האחרונים של השיחה, שבה נאמר מצד הרופא: "מי יגדל תינוק בעל מומים? הרב לא יגדל אותו, נכון?!".
אחרי המשפטים האלה לא יכולתי כמובן לשבת בשקט ולא להגיב בחזרה. אמרתי שהרב לא צריך לגדל אותו, אנחנו בעזרת השם נגדל אותו… ידעתי שיש סיכוי גדול, לפי הרופאים, שהתינוק ייוולד לא בריא, וזאת המציאות שיכולה להיות, אבל האמנתי בכל לבי שהכל יהיה בסדר, ושאני אמורה לעשות השתדלות ולהתחזק יותר, ומה שיהיה – יהיה, הרי הכל מלמעלה.
ימים מעטים אחרי ההחלטה להמשיך הגיע הניסיון השני. הרגשתי ממש כאבים, שהתבררו כצירונים, ואחרי בדיקה, הרופא טען שאני מרגישה כאבים כיוון שהעובר עומד ליפול. כך גם אני חשבתי. אבל קרה ממש ההפך הגמור – העובר התהפך למצב עכוז. לאחר מכן הדבר התברר כחיובי, כך שלא ייפול תוך כדי ירידת המים. במקרה הזה הסתכלתי על חצי הכוס מלאה והבנתי שיד השם בדבר והוא רוצה לשמור את הנשמה שנמצאת בתוכי.
את הניסיון השלישי שלי חוויתי בשהותי בביה"ח. בגלל הסיטואציה שבה הייתי, הרופאים לא התייחסו אלי כמו שמתייחסים לאישה בהריון רגיל, ולא שלחו אותי לבצע בדיקות כדי לוודא את מצב העובר. הם חשבו שבכלל לא אשרוד את ההיריון והעובר ייפול באופן טבעי. דרשתי לעשות את הבדיקות הרפואיות לחודש שבו הייתי, וביקשתי לעשות "סקירת מערכות". הגעתי לרופאה בביה"ח. היא ידעה כמובן על המקרה מעיון בתיק הרפואי, וקיצרה לי את הבדיקה לכמה דקות מעטות. כאשר שאלתי אותה שאלות בנוגע לעובר, למשל: מה המשקל וכדומה, קיבלתי ממנה תשובה שזה לא משנה. באותו רגע, כאשר עיני נשואות למעלה ודומעות, התפללתי לבורא עולם ללדת ילד בריא ושלם, למורת רוחם של הרופאים.
אחרי ה"בדיקה" לכאורה שהתבצעה, ניגשתי לשולחנה. הרופאה לא היססה לשנייה, והחליטה להפנות אותי לרופא מומחה למומים. הייתי במצב של הלם והסכמתי ללכת לפגישה עם המומחה. אבל אחרי שיחות עם בני משפחתי, וכמובן דברי חיזוק ואמונה, החלטתי לא ללכת, כיוון שידעתי שהשיחה תהיה מסע הפחדה ותו לא.
אני חייבת לציין שכמעט בכל יום עברתי ניסיון באמונה שלי בבורא עולם, בכל ביקור רופא שהיה במשך שהותי שם. לצערי היו סיטואציות לא נעימות, בלשון עדינה (לדוגמא, שמיעת הערות ציניות כגון: "את סתם תופסת מיטה", "את יודעת כמה קופ"ח משלם על כל יום שאת פה?", הבעות פנים לא נעימות, התעלמות מוחצנת וכדומה). תוך כדי השמירה התחזקנו אני ובעלי, בזכות משפחתנו משני הצדדים. זה הוביל לשיחה בינינו, של קבלות שכל אחד מאתנו קיבל. זכור לי שבעלי שאל אותי, "האם תקבלי על עצמך כיסוי ראש?". אני ממש זוכרת שמלאך ה' פתח את פי, ואמרתי שכן, בהחלטיות, בעוד שאף על פי ששמתי כיסוי ראש רק בשבתות ובמועדים עדיין לא הייתי מוכנה לקבל באופן קבוע. למחרת בבוקר הייתה לי בדיקה, ואמרתי לו שמחר אני חובשת כיסוי. כך הלכתי לבדיקת האולטרסאונד.
הייתי במעקב אולטרסאונד לגבי כמות מי השפיר, ובכל הבדיקות הראו מיעוט מי שפיר. בבדיקה הזאת הרופא לא האמין למראה עיניו, התגלו כמה כיסי מים שמתוכם העובר מתקיים, וסוף סוף ראיתי קרן אור ותקווה להמשך.
שיתפתי את משפחתי ומשפחת בעלי בבשורה המשמחת, ונודע לי שערב הבדיקה חמותי הייתה בהכנסת ספר תורה, והיא כמובן התפללה עלי. כך מצאנו את עצמנו מתרגשות ובוכות ביחד מאושר.
אני חייבת תודה למשפחתי ולמשפחת בעלי, על כל הליווי והתמיכה, החיזוק והעזרה שהרבו בתפילות וברכות: הלכו לכותל, נסעו לקברי צדיקים וכדומה. בלעדיהם אני לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה.
הניסיון הרביעי שלי לא איחר להגיע, ובבדיקת רופא במחלקה הרופא הבחין בכיסוי הראש, ואז אמר, ואני מצטטת: "אני רואה שאין עם מי לדבר". ואז כששאלתי אותו, אתה אומר את זה בגלל הכיסוי? הוא מיד סגר לי את הווילון ועבר למטופלת הבאה. הרגשתי עצובה ומאוכזבת מהיחס המשפיל, אבל בכל פעם ה' שלח לי כוחות מחודשים וחזקים להתייצב מול המערכת הרפואית, מהאחיות ועד לבכירי הרופאים.
במהלך שהותי בביה"ח שמרתי ממש על ההיריון. קמתי מהמיטה רק במקרים מעטים, ואפילו את האוכל הייתי מקבלת למיטה. נשים רבות מתוך המחלקה שמעו על המקרה שלי, והיו משוחחות איתי בנוגע למצבן. כל הבדיקות שעשיתי, כולל בדיקות הדם, היו תקינות, חוץ ממיעוט מי השפיר, אך בשל הסיטואציה הזאת נכנסתי לסטטיסטיקה שלהם, והבנתי שהצוות הרפואי מאפשר לעצמו להפחיד ולומר דברים קשים מחשש לתביעה מצדנו אם הם לא ייאמרו.
כאשר נכנסתי לחודש השביעי, אמרתי את הרופא (שנרתע מכיסוי הראש) שהיה בביקור רופא במחלקה, שנודע לי שהם רוצים ליילד אותי בשבוע 34, שזה יוצא חודש שמיני, ואני מעדיפה ללדת בחודש שביעי. הוא הגיב בציניות, ואמר לי, "מי אמר לך שעדיף ללדת בחודש שביעי ולא שמיני? הסבתות? תביאי לי הוכחה מדעית, ואז נראה. ובינתיים אני מחליט שבשבוע 34 את יולדת בקיסרי". אחרי השיחה הזאת התפללתי לבורא עולם, וביקשתי ממנו שאני לא יודעת מה טוב לי ולעובר, אבל אם אני צריכה ללדת בחודש שביעי – אז שאלד, ואם לא – אז שיהיה בחודש השמיני.
חלפו להם הימים, והגעתי לשבוע 31 ושישה ימים, שזה אומר שבעוד כמה שעות אני אמורה להיכנס לחודש שמיני. ואז קרה הבלתי ייאמן, והקב"ה הראה לכולם שרק הוא רופא כל חולים קובע ומחליט. זה קרה בשבת, כאשר בעלי שב מבית הכנסת בביה"ח, והתחלנו לאכול מסעודת השבת שהורינו היקרים, שה' ישמור אותם, טרחו, בישלו וארגנו עבורנו. חשתי כאבים חזקים בגבי, ובעלי קרא מיד לאחות, שהביאה איתה את מכשיר המוניטור, ואז ראו את הצירים שהתגברו. לאחר מכן הופיע חשש לזיהום שמסכן גם אותי, ומיד פינו אותי לחדר צירים. אחרי כמה דקות הופיע חום של 40 מעלות. הרופאים לא לקחו סיכון, ולקחו אותי ישר לחדר ניתוח.
ב"ה ובשעה טובה, נולדה לנו תינוקת מתוקה וקטנה במשקל 1,350 גרם. היא נלקחה הישר לפגייה. אחרי יום, כשהתאוששתי, ירדתי לפגיה על כיסא גלגלים, וראיתי אותה, קטנה כל כך, נמצאת בתוך אינקובטור וכבר מחוברת לחמצן ולזונדה. הבנתי שגם פה אני צריכה הרבה סייעתא דשמיא. אחרי הביקור בפגייה נכנסתי למחלקה שבה התאשפזתי בהריון, ונתקלתי בפרופסור שמנהל את המחלקה, שאתו הייתה השיחה הראשונה בנוגע להריון. הוא אמר לי שההיריון והלידה שלי צריכים להיכנס לספר השיאים של גינס, כי שברתי שיא רפואי שהוא לא זוכר שקרה. אמרתי לו שהכל בחסדי השם, ואם בורא עולם רוצה נשמה – אז היא תרד לעולם.
בעלי חזר לרב המקובל אלעזר אבוחצירא זצ"ל, לספר לו על הנס, וגם נתנו כמה שמות שאהבנו לילדה, כדי שהרב יחליט מה השם שלה. הוא החליט שכדי להודות לה' יתברך, נקרא לה הודיה.
הניסיון החמישי היה כאשר התינוקת הייתה בפגיה במהלך תקופה של כחודשיים. היו מקרים של זיהומים במחלקה, והיו צריכים לסגור אותה ולהעביר את הפגים למקום אחר. בכל פעם זה הפחיד והלחיץ מחדש.
בכל יום הלכתי לפגיה כדי לבקר את בתי היקרה. יום אחד הגעתי למחלקה, וראיתי את יתר הפגים האחרים עם כובעי צמר. ניגשתי לאחות ושאלתי אם נשאר עוד כובע בשביל הבת שלי, אבל נעניתי שלא נשאר… קצת התאכזבתי מכך שבאתי באיחור, וכך חולקו להורים האחרים כל הכובעים. יום למחרת הבאתי איתי כובע חדש, וחבשתי לה.
אחרי כמה ימים נוצר זיהום קשה בפגיה, והתברר שזה בגלל כובעי הצמר שחילקו לפגים. התברר שהיה חיידק בכביסה של כובעי הצמר, ובעקבות זה נפטרו שני פגים. גם במקרה הזה ראיתי את חסדי השם יתברך, שדאג לכך שלא יישאר שום כובע מיותר.
רק אחרי שהודיה לא הזדקקה לחמצן והעלתה במשקל, השתחררנו מביה"ח בשעה טובה. אומרים שכל ילד הוא מתנה, אך במקרה שלי הרגשתי שקיבלתי ממש "מתנה מיוחדת".
בכל תהליך ההיריון, וגם אחרי הלידה, רואים בוודאות את חסדי ה' יתברך. אז לכל מי שנמצא בתקופה לא פשוטה – שיתמיד להתחזק ולהתפלל, כי אין תפילתו חוזרת ריקם.
אני רוצה להודות למשפחתי היקרה: לבעלי, להורים, לאחי ואחיותי, לכל משפחתי המורחבת ולמשפחת בעלי: חמותי וחמי, האחים שלו ומשפחתו המורחבת, שתמיד היו לצדנו, כל העת.
שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?
אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו.
לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
