בשנת 1996 ילדתי תינוק יפהפה, מספרת ג'ודי שטריט, אך כעבור מספר חודשים הובהלתי לבית החולים במצב שנחשב מסכן חיים. קרישי דם עצומים ברגל שלי התנתקו ועברו לריאות שלי, בקושי יכולתי לנשום והייתי על סף מוות. עם הרבה תפילות, שרדתי אבל הזהירו אותי בתקיפות שלא יהיו לי עוד ילדים.
בשנת 2002 הייתי שוב בהריון, אבל הרופאים שלי התעקשו שאפסיק את ההריון. הרופא ממחלקת הריון בסיכון אפילו כתב לי מכתב בן 3 עמודים ובו תיאר את כל הסיבות שבגללן עלי להפסיק את ההריון, ולבצע הפלה. הם היו בטוחים שאף אחד מאיתנו לא ישרוד. תמיד רציתי הרבה ילדים ולא יכולתי אפילו לחשוב על מה שהם מציעים.
הקרדיולוג שלי קיבל את החלטתי, ועשה כל שביכולתו לעזור לי להציל את התינוק הזה. תוך שבועות הוא הכניס צנתר ללב שלי (ללא הרדמה, כדי שלא להזיק לתינוק) – שום דבר שיזיק לתינוק. כדי לשאת את הכאב, פשוט התפללתי לאלוקים.
למרות שהקרדיולוג שכנע את הרופאים האחרים שאולי התינוק ואני בסדר, ואין צורך בהפלה, הוא גם דאג להזהיר אותי שישנו סיכון שהתינוק שלי יכול להיוולד עם צרכים רפואיים או עיוותים בפנים.
אבל אני, המשכתי להתפלל בעוצמה.
בפברואר 2003 נולדה תינוקת בריאה. כעת היא בת 18 ומתכננת ללכת לקולג'. היא הייתה מקור מדהים לגאווה ושמחה עבורי כל השנים הללו. למסע היו אתגרים, אבל עם אלוקים, הכל אפשרי.
