"לעולם לא אשכח את היום שבו התחיל הכל", אומרת לי דורין כהן, אמא של אביגיל בת שלושת החודשים. בדבריה היא מתכוונת למסע המטלטל שחוו היא ובעלה במשך החודשים האחרונים, בהם ציפו להולדת בתם.
"זה היה יום סטנדרטי", היא מספרת, "הייתי אז בחודש השישי של הריוני השני. נכנסנו לרכב עם הבן הגדול שלנו, ואז בום! חבטה, אמבולנס, בית חולים… הייתה תאונה, אך ברוך ה' אבחנו בבית החולים שהעובר בסדר ויש תנועות. למרות הכל השאירו אותי לאשפוז כדי לוודא שלא תיווצר היפרדות שליה".
אלא שאם דורין חשבה שהסערה הגדולה מאחוריה, התברר לה שהדרמה רק מתחילה. "למחרת ביקשו ממני להיכנס לסקירה מורחבת כדי לוודא שאכן אין היפרדות. הרופאה ניסתה לבדוק את העובר, ובשלב מסוים הודיעה לי: 'יש כאן משהו, אני הולכת לקרוא לרופא שמעליי כדי לוודא את העניין'. הרופא הגיע כעבור כמה דקות והחל לבדוק וללחוץ במשך למעלה מ-40 דקות. לבסוף הוא קרא למומחה נוסף שהודיע לי באופן נחרץ: 'גברת, לבת שלך יש חדרים מורחבים במוח ברמה גבוהה וגם קורפוס קלוסום קצר מהרגיל. זה אומר שהיא תצא, לא עלינו, את יודעת, עם פיגור קשה ועם שיתוק, היא תהיה מעוותת, ורוב הסיכויים שגם אם תגיע ללידה היא לא תשרוד אותה'. ואז הוא עבר לדבר בפסים מעשיים: 'בשלב בו את נמצאת אנו ממליצים על הפסקת הריון. לא משהו בומבסטי, אלא הליך מאוד פשוט, די דומה ללידה רגילה, רק שכאן תחזרי הביתה בידיים ריקות'".
חור שחור בלב
איך הרגשת עם הבשורה הזו?
"הייתי אז עם בעלי ושנינו הרגשנו בהלם מוחלט. לא הבנו, איך ייתכן שלא ראו כלום עד עכשיו, בשום בדיקה ובשום סקירה? ביקשנו להמשיך לבדוק את העניין לעומק, וכך הפנו אותנו לעוד 20 מחלקות וקביעת תורים, עם ניירת וטפסים, כשהראש מתפוצץ והדמעות לא מפסיקות לרדת. כעבור כמה ימים של הפחדות ותחזיות נוראיות יצרנו קשר עם הרב שלנו ושאלנו אותו מה עושים. הוא הדריך אותנו לעצור את הבדיקות ולהאמין שהכל יהיה בסדר. חזרנו הביתה כשהראש מלא במחשבות ובפחדים. לא האמנו שנכנסנו למעגל של אותם סיפורים קשים, בהם ייתכן שיקרה נס, אך ייתכן מאוד שלא, ונשאר לנו רק להאמין ולדעת שזהו עוד ניסיון שעלינו לצלוח. בינתיים שלחנו מכתב לרב ישראל אברג'ל, והוא המליץ לבדוק את התפילין ולהדר במצווה, מאחר שהמוח זהו בדיוק המקום בו מניחים תפילין של ראש. מיד הלכנו וקנינו תפילין מהודרים לרפואתה של התינוקת. בינתיים עצרנו את הבדיקות והמשכנו להתנהל באופן שגרתי, עד כמה שאפשר, עם אמונה תמימה שהקב"ה מנהל את העולם ואנחנו לא מתערבים במעשיו".
במעבר חד, מציינת דורין כי לאחר שבוע מהתאונה, הם הוזמנו לפגישה עם צוות התפתחות הילד שמטפל בבנם הבכור, זאת לאחר שהם הגישו בקשה להכניסו לגן שפתי. "הגענו לפגישה וגילינו שם את הנוירולוג והפסיכולוגית עם מבטים קשוחים", היא נזכרת, "הם הטילו עלינו את הפצצה והודיעו שהילד אינו יכול להישלח לגן שפתי, מאחר שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי. אמנם הוא בתפקוד גבוה מאוד, אך אוטיזם הוא אוטיזם. אין לי מילים כדי לתאר את ההלם והבהלה. לרגע לא חשבנו על הכיוון, לא העלינו בדעתנו שהילד שלנו אוטיסט. הוא אמנם לא מדבר בשטף, אך אומר משפטים וגם התקדם פלאים ביתר התחומים. אבל הצוות התעקש שיש אבחנה. מאותו רגע התווספו לנדודי השינה שלנו גם דאגות לילד ומרוץ נגד השעון כדי להשיג לו מסגרת מתאימה ושחלילה לא נבזבז זמן יקר. כך נכנסתי לחודש שביעי, אחרי תאונה עם כאבים, כשהלב לא מסוגל להכיל את הבשורה על הבכור, ואת הידיעה שלא ברור מה עומד להיות עם התינוקת הקטנה. שאלתי את עצמי בלי הפסקה איך מתכוננים ללידה כזאת, שאומרים לי שהבת תצא מעוותת ופגומה, והחור בלב רק הלך והתרחב. איך בכלל ממשיכים מכאן? הכל שחור-שחור…"
מה באמת חיזק אתכם בכאלו רגעים? מה נתן לכם כוח?
"רק האמונה", אומרת דורין, "האמנו בהקב"ה בכל הלב, נשענו על אבינו שבשמיים. זו הייתה הרגשה כזו שאין אף אחד בעולם שיכול לעזור לך – לא הרופאים, לא החברים ולא בני המשפחה. ממש אף אחד, רק אתה ובורא העולם. אתה משליך את עצמך עליו בעיניים עצומות".
דורין עוצרת לרגע ולוקחת נשימה עמוקה. ניכר שקשה לה להיזכר באותם ימים. "זו הייתה תקופה שהבכי ליווה אותי לכל מקום", היא מספרת, "שמעתי מכל הרבנים את המילים 'אין הקב"ה מעמיד את האדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו'. זה חיזק, אבל בסופו של דבר הניסיון היה רק שלנו והכאב היה עצום".
חלק מהניסיון, לדבריה, היה בכך שהם לא ניגשו לעבור בדיקות נוספות. "רופאת הנשים לחצה עליי כל הזמן לעבור את הבדיקות, אך אנחנו נצמדנו להוראתו של הרב שהנחה אותנו לא לעשות בדיקות שאינן נצרכות ולא יכולות לסייע לעובר. בסופו של דבר קבעתי תור בבית החולים, רק בשבוע 39, כדי שיערכו סקירה מכוונת שתסייע לצוות בזמן הלידה לדעת איך לפעול ולמה לצפות. הבנו שזה נדרש מבחינה מקצועית ויש כאן תועלת לתינוקת".
אלא שלתגובה כזו של הרופאים דורין לא ציפתה. "כשהגעתי לבדיקה הרופאים החלו לנזוף בי: 'למה קבעת בדיקה בשלב כל כך מאוחר? הרי את תיכף בלידה! קיוויתי לצאת מהבדיקה הזו שליווה ורגועה, אך בסופו של דבר הרופאים רק הלחיצו אותי יותר. הם אמרו לי שוב שיש חדרים מורחבים במוח, וגם ציינו כי הקורפוס קלוסום לא נצפה כלל, מה שאומר שהוא לא קצר ולא ארוך, אלא פשוט לא קיים במוח של התינוקת שלי".
קולה של דורין רועד כשהיא מציינת: "אין מילים כדי לתאר את התחושה שאני מבינה שחלק מהמוח של התינוקת שלי אינו קיים. במשך כל הבדיקה אני מרגישה אותה זזה בתוכי, ולא מבינה איך זה ייתכן. שוב מציפות את עיניי דמעות ואני מתפללת להקב"ה שירחם ויפסיק לנסות אותנו יותר".
לאחר שלוש שעות של בדיקה הודיעו הרופאים לדורין כי עליה להגיע למחרת לבדיקת MRI דחופה, בעקבותיה הם יהיו חכמים יותר. "עזבתי את בית החולים לא לפני שהרופא הבכיר נזף בי: 'אני לא מבין איך החלטתם על דעת עצמכם להמשיך הריון כזה, איך אתם חושבים שתצליחו להתמודד עם תינוקת עם בעיות בריאות קשות, כשיש לכם בבית ילד על הרצף'".
דורין שבה לביתה, כשהיא מתכננת הגעה נוספת לבדיקה ביום המחרת. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", היא מציינת, "עוד באותו לילה, אולי בעקבות הבדיקה, אולי בגלל הפחד, החל מהשעה שתים עשרה, התחלתי להרגיש צירים. כשהתעוררתי בבוקר כבר תזמנתי את הצירים אחת לתשע דקות, והבנתי שאנחנו חייבים 'לטוס' לבית החולים כדי להספיק את הבדיקה לפני הלידה. כשהגענו הייתי עם כאבי תופת וצירים מידי חמש דקות. כשביקשנו מהרופאים לגשת לבדיקת MRI הם לא הבינו מה אנחנו רוצים, רק הגיבו: 'גברת, את תכף נכנסת לחדר לידה, אין בדיקה'. כך נשארנו עם סימני שאלה, כשאנחנו לא יודעים למה לצפות. האם התינוקת תצא ללא רוח חיים כמו שאמרו? האם היא תהיה מעוותת?"
התחושה שניהלה את דורין יותר מכל בזמן הלידה הייתה האמונה. "כמה התפללתי בלידה הזו", היא נזכרת בדמעות, "עם כל ציר זעקתי להקב"ה שירחם ושיעשה נס מעל הטבע. במקביל, בעלי פנה לכל הרבנים שאנו מכירים והתחנן שיתפללו. גם לאומן ולבעל שם טוב שלחנו שליחים. שנינו הרגשנו ש'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'".
"ואז התינוקת החלה לבכות"
רגעי הלידה היו לדבריה של דורין מלאי פחד ואימה, אך גם אמונה גדולה וקרבת אלוקים. "שמענו כל הזמן מהחדרים הסמוכים קולות בכי של עוד ועוד תינוקות שנולדו. כמה שציפיתי באותם רגעים לשמוע את הבכי של התינוקת שלי ולהבין שהכל בסדר. דבר שנראה ליולדות אחרות כל כך מובן, ואילו אצלי זו הייתה משאלה שכלל לא היה בטוח שתתגשם".
אחרי כמה שעות בחדר לידה הודיעה המיילדת לדורין כי עוד כמה דקות והתינוקת יוצאת החוצה. "את מוכנה?" היא שאלה אותה. "אלו היו רגעים מרטיטים", היא נזכרת, "על מי לא התפללתי? ידעתי שזו שעת רצון גדולה, התפללתי והדמעות לא הפסיקו לרדת, הלב זעק, והופ – הנה, התינוקת כבר בחוץ, ואני שומעת את הבכי שלה, שכל כך חיכיתי לו".
ומה היה מצבה?
"כמובן שזו הייתה השאלה שהטרידה אותנו ללא הרף. מכיוון שהייתה רופאת ילדים בלידה, היא הודיעה לנו מיד שהתינוקת קיבלה ציון אפגר 10, וכשהחזקתי אותה בידיים היא פקחה עיניים ונתנה בי מבט שלא אשכח לעולם, ששידר לי את המסר: 'אמא, אל תדאגי, אני כאן'. בהמשך ביצעו לה כמה בדיקות נוספות כדי לוודא את מצב המוח, היא גם עברה בדיקת CT בה התברר שהחדרים כלל לא מורחבים וגם ה-EEG תקין. היא אמנם נולדה עם חוסר מוחלט של קורפוס קלוסום, אבל זה משהו שהרבה אנשים מסתדרים בלעדיו. כשיצאנו מבית החולים עם המסמכים ביד לא הפסקנו להתרגש. הכל נבדק ויצא 100%. השמיעה תקינה, הראיה תקינה, הכל כמו שצריך, והלב סוף סוף מתחיל להתמלא בקצת נחת, אחרי תקופה כה עמוסה. אלו היו רגעים עצומים בהם הבנו עד כמה שהקב"ה הוא היחיד שמנהל את העולם ולא שום רופא או פרופסור. רק ה' יתברך מחליט על הבריאות שלנו ועל מה שיהיה אתנו ועם ילדינו".
* * *
דורין מסיימת את סיפורה כשהיא מציינת שאביגיל כיום בת שלושה חודשים. "היא אוכלת, נושמת, בוכה, זזה, מגיבה, מביטה ושומעת. גם המעקב של טיפת חלב תקין לגמרי ברוך ה'. אנחנו לא גומרים להודות על הנס שנעשה לנו בכל יום ויום, ומתפללים שהניסים יימשכו גם הלאה ושכל חיזוק שאנשים יקבלו בזכות הסיפור שלנו, יהיה לרפואתה השלמה של אביגיל בת דורין", היא מסיימת את דבריה בתקווה גדולה.
שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?
אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום: לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקת הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
