ש. זיגלר הייתה בת 28, סטודנטית שנה ד' לארכיטקטורה, כשגילתה שהיא בהריון. היא הרגישה צעירה מדי ולא בשלה, ורק רצתה לחזור לחייה המוכרים. היא סיפרה לועדה להפסקת הריון על דיכאון ואובדנות, וקיבלה אישור. "הרופאים נכנסו כשהם לבושים ירוק מכף רגל ועד ראש. כשהתעוררתי, הייתי בהלם מוחלט. בחדר ההתאוששות, אחזתי ביד של אמא שלי, בכיתי ושאלתי אם יהיו לי עוד ילדים. היא בכתה איתי והבטיחה שכן, אבל זה לא הרגיע אותי"
"אף אחד לא הכין אותי לכך שביום מן הימים אצטרך לעמוד בדילמה הקשה של חיי – לעשות או לא לעשות הפלה. אבל זה קרה, ולצערי הרב בחרתי את הבחירה הלא נכונה", במילים אלו פותחת ש. זיגלר בת השלושים מאזור הצפון, את שיחתנו. בקול רוטט ועיניים שניתן להרגיש בכאבן גם ממרחק של אלפי קילומטרים, היא שוטחת בפניי את הקשה שבחוויותיה אי פעם – הפלה שנאלצה לעבור לפני כשנתיים. "הייתי בתוך מצב נתון שאיך שלא מסתכלים עליו – הוא גרוע. להביא את הילד לעולם זו לא הייתה אפשרות מבחינתי. הסיבה הפשוטה היא שהייתי באמצע החיים – סטודנטית שנה ד' לארכיטקטורה, לקראת סוף הלימודים. הסיבה היותר עמוקה היא שפשוט לא הרגשתי מוכנה לגדל ילד משלי, בגיל כל כך 'צעיר' ועוד לפני שהספקתי לטעום את כל מה שהחיים יכולים להציע לי.
"לשבת בחוסר מעש ולחכות שהבעיה 'תיפתר' מאליה – לא היה מעשי, וזיגלר מצאה עצמה שופכת את מר ליבה בפני חברתה הטובה. "אותה חברה המליצה לי לעשות הפלה", אומרת זיגלר במבט מושפל. "אני זוכרת שהיא אמרה לי: 'זה הפתרון הכי מושלם בשבילך. מחר את כבר תהיי אחרי הכל, ותשכחי שזה בכלל קרה'".
איך הגבת?
"לא אשקר. באותו רגע, המילים שלה נתנו לי תקווה. אחרי שהרגשתי שעולמי חרב עליי, פתאום היה לי במה להיאחז". בעידודה של החברה, עוד באותו יום טלפנה לגניקולוג שלה, וביקשה לקבוע תור לוועדה להפלות.
לא חשבת שאולי יבוא יום, ותתחרטי על הצעד הזה?
"זה האבסורד – שלא", מזדעקת זיגלר בקול בוכים. "אמא שלי ליוותה אותי בכל התהליך, והייתי בטוחה שזה הפתרון הכי טוב והכי קצר. בסוף התברר שזה היה הפתרון הכי גרוע, והכי ארוך". לועדה הרפואית הגיעה, כשטענה 'כבדת משקל' בפיה: "אמרתי להם שאני לא בריאה בנפשי, שאני חושבת הרבה על התאבדות ושאני ממש לא בנויה לגדל ילד במצבי. זה מה שאמרו לי להגיד".
"הרגשתי שבדידות איומה זוחלת אליי, ומנשלת ממני את כל מי שאני"
כן, כך בדיוק פועלת הקלות הבלתי נסבלת של הועדות למניעת הריון ש'אינו נצרך'. מה זה משנה מהי הטענה הנטענת בפי ה'חולה' המבקשת הפסקת הריון יזומה? מה שמשנה הוא מי בודק אותה, ועד כמה. "ביום רביעי של אותו השבוע כבר הייתי בחדר ניתוח", משחזרת זיגלר. "כל ההליך עצמו היה איום ונורא, שלא לדבר על המניעות שהיו לפני כן – בדיקות שהגיעו באיחור, רופא שמתמהמה. כאילו משמיים ביקשו לרמוז לי שאעצור לרגע. שאתבונן, שאעשה רגע חושבים ואתן לעצמי זמן להתחרט.
"אבל אני רק רציתי כבר לסיים עם זה – להיות אחרי הכל, ולחזור כבר לחיים הרגילים והיפים שלי. אז, הכניסו אותי לחדר מואר בהגזמה שריח מבחיל עומד בו. הרגשתי שבדידות איומה זוחלת אליי, נכנסת מתחת לעור שלי ומנשלת ממני את כל מי שאני. זהו, רק היא קיימת עכשיו. הרופאים נכנסו כשהם לבושים ירוק מכף רגל ועד ראש, קשרו את רגליי והרדימו אותי".
ואיך הרגשת כשהתעוררת?
"במילה אחת – מוות. חרטה גדולה השתלטה עליי, והייתי בהלם מוחלט. אני זוכרת שבחדר ההתאוששות, אחזתי את היד של אמא שלי, בכיתי ושאלתי אם יהיו לי עוד ילדים. היא בכתה איתי והבטיחה שכן, אבל זה לא הרגיע אותי. מלבד הכאב הפיזי שחשתי, כאב רגשי עצום כרסם בי ונטרל אותי למשך שבוע שלם.
"לא יכולתי לקום מהמיטה ולתפקד. הרגשתי צורך להתאבל על האבידה שנלקחה ממני, ולא תחזור יותר לעולם".
בשל המצב הנפשי הרעוע, ויתרה זיגלר על המשך הלימודים והפסידה ארבע שנים מחייה – לשווא. אבל לדבריה, זהו האובדן הזניח. "הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית. הייתי מוותרת על כל דבר שבעולם, ורק לא על חלק ממני. רק לא על בשר מבשרי".
ואז הגיע תורן של ההאשמות. "כעסתי על כל העולם, אבל בעיקר על עצמי – שלא יכולתי להתנגד למהלכים שנראו לי אז טבעיים ונכונים. שלא יכולתי לנסות בדרך קצת אחרת".
ומה עם החברה שיעצה לך לעשות את ההפלה – את כועסת עליה?
"לא, המצפון שלי נקי לגבי זה. באותה תקופה חשבתי בדיוק כמוה, ואני יודעת שזה מה שהייתי מייעצת לה, לו הייתה במצבי".
ואיפה המשפחה שלה הייתה בכל הכאב הזה? "המשפחה ניסתה לתמוך בי, אבל אני הייתי במדרון חלקלק של דכדוך ועצבות, שמשך אותי הכי למטה, בלי שאוכל להתנגד. אמת אחת הלכה איתי לאורך כל הדרך, והיא זו שגרמה לי לעצבות התהומית הזו: הרגשתי שהרגתי את התינוק שלי. עד היום, שנתיים אחרי, אני לא מצליחה להתגבר על תחושת המרמור והכאב למרות שניסיתי הכל: תרופות הרגעה, ייעוץ עם פסיכולוגים, סדנאות ועוד. שום דבר לא באמת עזר לי".
מלבד דבר אחד: ההתקרבות הפתאומית לדת, שהגיעה מתוך הצורך לקבל תשובות ולשפוך מים קרים על נפש עייפה. "במקרה נקלע לידי ספרה של נועה ירון, 'מקימי'. אחרי שקראתי אותו, נשאבתי בכל כוחי אל הדת. שמעתי המון שיעורי תורה באינטרנט, התחלתי לשמור שבת והתחזקתי ביתר שאת". חודשים ספורים לאחר מכן, העפילה אל מדרשיה לבעלות תשובה בירושלים וכעבור שנה של התחזקות מתמדת ברוחניות – זכתה להכיר את בן זוגה משורש נשמתה, ולבוא עמו בברית הנישואין כדת משה וישראל.
"אין לי מילים להודות לקב"ה על הנס שעשה איתי, על כך ששמע את תפילתי וזיכה אותי להיות שוב בהריון. זו המתנה הגדולה והנפלאה ביותר שיכולתי לבקש. ולבנות במצבי, אם יש כאלה, שעודן מתלבטות ומתחבטות בשאלה האם לעשות או לא לעשות הפלה, יש לי רק דבר אחד לומר: הפלה זה גיהנום. זה חושך על פני תהום. שלא תעזי לעשות את זה, שלא תעזי לעשות את הטעות שעשיתי אני. קיבלת מתנה גדולה – תעריכי אותה".
לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה לנשים למניעת הפסקות היריון: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
