איך הפכה נערה חילונית ובורגנית, שהוריה עטפו בצמר גפן, ושלימים נישאה לשחקן נבחרת ישראל בכדורגל, לאמא (הלא ביולוגית) של למעלה מששת אלפים תינוקות, למחלצת נשים מכפרים עוינים ולאשת ברזל שרצון השם הוא הדבר היחיד העומד לנגד עיניה ושהמושג "בלתי אפשרי" לא קיים אצלה בלקסיקון?
בכתבה שלפניכם ננסה לפענח את האישה שעומדת מאחורי "שבויות" ו"אמ"א" – שתי המחלקות הכי מורכבות וקשוחות בארגון הידברות.
כל מקרה, כואב ככל שיכאב, כל קושיה סבוכה, כל קיר בטון – הם עבורה משימה אפשרית. אגב, אם תשאלו אותה לפירוש שמה, היא תספר שזהו פרי קטן ומתוק, כמעין דובדבן.
(צילום: shutterstock)
לעשות את זה הכי טוב. גם כוסברה
"גדלתי עם אח אחד בבית חם ועוטף במרכז הארץ", מספרת קלינה על ילדותה ועל המקום שממנו צמחה. "היינו חילונים, אך תמיד הקפדנו על כשרות, יום כיפור ופסח. בעבור הורי הייתי כליל המעלות. מאחר שהם רצו שאגדל ללא משקעים או פחדים, ניתנה לי התחושה של חופש ופתיחות, אך זה היה רק למראית עין. בפועל הם שמרו עלי מכל משמר. אבי היה רגיש אלי במיוחד, והתקין סורגים רק בחדר שלי.
"לא אשכח את היום שבו קצין המבצעים ביחידה בה שירתי בצבא טלפן וביקש לשוחח עמי על מנת למסור לי הנחיה חשובה. כאשר ביקש בתמימות מאבי שימסור לי לחזור אליו, הוא חטף ממנו שטיפה הגונה – 'איך אתה בכלל מעז לבקש שהבת שלי תחזור אליך?'. בזכותו אימצתי את התפיסה: מה שאני עושה – אני צריכה לעשות הכי טוב. גם אם מדובר בלקצוץ כוסברה, אקצוץ אותה הכי טוב שאפשר, וזהו הקו המנחה אותי עד היום.
"משחר ילדותי הודיתי תמיד על כל מה שיש לי. הייתה לי ילדות רגילה ומאושרת, אהבתי ספורט, במיוחד ריצות למרחקים קצרים, שירתי כרל"שית ביחידת מודיעין. שם, אגב, הכרתי את בעלי, יעקב שוורץ – שחקן עבר בנבחרת ישראל ובית"ר ירושלים. בעלי היה חבר טוב של זוג שזכיתי לשדך בתקופת שירותי הצבאי. כבר בהתחלה הוא הביע רצון לקשר רציני, אך נרתעתי מהמחשבה לצאת עם שחקן כדורגל, על כל המשתמע מכך, וגם לא הייתי בשלה עדיין לזוגיות.
"חלפו מספר שנים מהפעם הראשונה בה נפגשנו, ויום אחד הגעתי לבקר את הזוג ששידכתי. גם יעקב היה שם, ומתברר שהמתין בסבלנות לעת בה אהיה בשלה לקשר. נישאנו תוך מספר חודשים, ולאחר שנה וחצי נולד בננו הבכור דור, שהיום הוא אבא לשני ילדים, ב"ה".
תעמיסי עלי, אל תתקמצני
איך התנהלת כשבעלך היה בשיא הקריירה שלו?
אז איך בעצם הגעתם לעולם היהדות? היתה איזושהי מסורת ברקע?
"בעלי שיחיה היה מסורתי, ונהג להקפיד על כמה מצוות קבועות, בעיקר מצוות הקשורות בשבת. ממנו למדתי בסבלנות וברגישות שבשבת טוב לא להפעיל מכונת כביסה, לא להדליק אש. כפי שציינתי בתחילה, כבר מגיל צעיר מאד אהבתי להודות על כל דבר שיש לי בחיים. ממצווה למצווה ומשבת לשבת, התפתח בי רצון עז להתקרב להשם יתברך ולהשיב לו תודה על כל מה שנתן לי בחיי. האמנתי שההודיה שלי תתבטא הכי טוב דרך קיום מצוות.
"באחד הימים קיבלתי בדואר מסמך מעובדת של סניף אחר, ושמתי לב שהיא ציינה למעלה בצד ימין את המילה בס"ד. מיד חייגתי אליה וביקשתי עזרה בהתחזקות. 'יש לי רצון וזיקה', אמרתי, 'אבל אני לא יודעת הרבה. איך עושים מצוות וכמה שיותר?'. היא יעצה לי להתחיל עם נטילת ידיים, ואני צחקתי ואמרתי לה 'תעמיסי עלי, אל תתקמצני'.
"כך המשכתי לקיים ולהוסיף מצוות, ללמוד את טעמיהן מתוך שמחה, מודעות והבנה. המצוות נתנו לי כותרת ומסגרת, למדתי להרכין ראש. במשך הזמן עשינו לנו רב שהיה 'דעת תורה', מולה היינו מתבטלים כשצריך. כאשר הייתי נותנת עונש חינוכי לבני, שיחיו, הם היו מבקשים לפנות לרב שיקל בעונשם. כך חדרה המודעות במשפחתנו למושג המקודש והחשוב 'דעת תורה'".
נשמע שפשוט זרמת אל תוך התשובה, באופן די טבעי. לא שכיח עבור בחורה שגדלה בבית חילוני.
"עכשיו כשאני נשאלת על כך, אני מבינה מהו הדבר שבדיעבד שמר עלי מאד: אמא שלי תמיד הקפידה במיוחד על כך שנאכל כשר. גם כאשר הייתי יושבת עם החבר'ה במסעדה וכולם היו זוללים, אם רק הבנתי שמדובר במסעדה לא כשרה, או שיש, חלילה, מאכלות אסורים – לא הייתי מכניסה לפי פירור. אני מאמינה שזה מה ששמר על הנשמה היהודית שלי שלא תיעכר, ואפשר לניצוץ הרוחני שבי לפרוץ החוצה ולהתפתח. ברוך השם, גם אחי ומשפחתו זכו ברבות הימים לחזור בתשובה שלימה".
(צילום: shutterstock)
איך בעלך קיבל את השינוי הרוחני שחל אצלך?
"הקב"ה מקרב אליו את מי שחפץ בכך, ומעניק לכל אדם את הדרך והתבנית המותאמת לו בדיוק מופתי. בעלי זרם עם כל מה שבחרתי ועשיתי, ויותר מכך, ממש נהנה מהמצוות ומההתחזקות. במיוחד הוא אהב להקדים את הקרובים באירועים ובמפגשים ולהסביר לכל מי שרק התקרב, שאני שומרת נגיעה ולא לוחצת ידיים.
"אני חושבת שכל גבר בר דעת ישמח שאשתו תתחזק במצוות. הרי מן הסתם המצוות יעדנו את דרכיה של כל אישה. היא תהיה נחמדה יותר, צנועה, מאופקת ובונה לטובה, כך שהוא יוצא המרוויח העיקרי. בשלב מסוים בעלי עבר לשחק כקפטן בקבוצת הפועל תל אביב. חזרנו למרכז והתגוררנו בראשל"צ. המשכתי במגמת ההתחזקות הרוחנית, ולקחתי על עצמי ללכת לשיעורי תורה בקביעות. לא הכרתי בכלל את האזור ולא היה לי מושג היכן מתקיימים שיעורי תורה, עד שנתקלתי בבית כנסת בקרבת ביתי שבו העבירו שיעורים של הרבנית נינה ארם צובה, בראשות הרב יוחאי חנאסב שליט"א שפעל רבות באזור ובכלל לזיכוי הרבים, מאז – השתנו חיי. זהו הרב שמלווה אותי עד עצם היום הזה".
מה התפתח אצלך מרגע שקבעת עתים לתורה?
קלינה צוחקת. "אורות, זה מה שהתפתח אצלי. אורות, השפעה, שמחה ודבקות בשם יתברך. כל הפעילות הרוחנית שהייתה שם נתנה לי כוח, התוותה לי דרך, גרמה לי להתחזק באמונה ובמצוות, עד שהגעתי למצב שאני, קלינה, זו שבתחילת הדרך לא ידעה ברכות השחר, התחלתי להעביר שיעורי תורה לנשים.
"ככל שהילדים גדלו והיה צורך לדאוג לחינוכם ועתידם, בעלי התחזק יותר ויותר, עד שבחסדי השם ויתר על כל סממן מקצועי ועזב לחלוטין את עולם הכדורגל. בכל זאת, הילדים למדו ב'חיידר', הפער בין אופי מקצועו לבין חינוך הבנים היה מהותי. אפילו הציעו לו לאמן קבוצות והוא סרב. מאחר שאני ובעלי רצינו לראות את הבנים במוסדות לימוד תורניים מכובדים, ולא ראינו את עצמינו ממשיכים עם ההסעות המתישות, עשינו שאלת רב אצל רבי חיים קנייבסקי שליט"א, ובעצתו עברנו להתגורר בבני ברק".
סגרתי את העסק כדי להתמקד במחלקה
השינוי בחייה של קלינה קיבל תפנית נוספת אחרי שהגיעה לסמינר התחזקות, ונתקלה בספריו של הרב זמיר כהן. באותה תקופה היא ניהלה עסק לבגדי נשים בבני ברק, במקביל למסירת שיעורים לנשים, וגם לפעילות למניעת הפלות ביחד עם הרב משה בן לולו והרב דוד גבאי. "באותה תקופה, חברה סיפרה לי על מחלקה חדשה שנפתחה בארגון הידברות, העוסקת בעידוד ילודה – מחלקת אמ"א (אמא מצילה אותי)", היא מספרת. "יצרתי קשר עם מכר שעובד בהידברות. הוא אישר זאת, ושאל אם ארצה להגיע לראיון על תפקיד ניהול המחלקה. הסכמתי מיד. הגעתי לראיון אצל ניר גרמי, סמנכ"ל הארגון, שבתחום פעילותו נמצאת גם מחלקת אמ"א, והתקבלתי לעבודה.
"ניר חשש שאני עדינת נפש ורגשנית. לא אשכח שהוא אמר לי בראיון, 'אצלנו פועלים רק מתוך מסירות נפש. יש כאן מקרים של דיני נפשות, שנמצאים ברומו של עולם. לפעמים, כשאין ברירה, צריך לשכוח את הנימוסים'. לא הגבתי, רק חייכתי. היום הוא אומר שקשה להוציא ממני את התובנה הזו…".
במשך הזמן הגעת לנהל גם את מחלקת שבויות, שמטפלת במקרים קשים של פדיון שבויים. אני מניחה שיהיה מיותר לשאול אם זה מייצר עומס נפשי משמעותי.
"כנראה שאני סוג של מוטציה", צוחקת קלינה, "אני עסוקה בעשייה. בתחילה ניהלתי את המחלקה במקביל לעסק בגדי נשים שהיה ברשותי, אך עם הזמן סגרתי את העסק והתמסרתי למטרה המקודשת באופן מוחלט.
"אני לא מרשה לעצמי לשקוע ברחמים. הקב"ה רחמן יותר מכולם, ולכן אני משאירה לו את הרחמים ולנו את העשייה. ישנן לא מעט פעמים בהן אני חשה דאגה והתרגשות, בכל זאת מדובר בדיני נפשות, אבל כל הפועלים במלאכה מחויבים לפעול מהדעת – ללא מצמוץ או גמגום, ללא פחד וללא יראה, מלבד יראת שמיים. הרי מגיעים לפתחינו המקרים הסבוכים ביותר. דווקא אז אנו חייבים לשים בצד כל תחושת זעזוע או חלישות דעת, לא למצמץ ולהאמין באמונה שלימה שאם הגיע אלינו המקרה – סימן שהקב"ה מזמן ישועה. מקרה רודף מקרה, יש אינסוף פניות לסיוע, אז איך אוכל לסייע אם אהיה חלשה ועצובה, או חלילה אחשוב שהמקרה אבוד?
"בסופו של דבר, אין מקרה אבוד. כמעט תמיד יש פתרונות, רק צריך ליישם אותם נכון. לכן מה שמוליך אותי זה השכל הישר. האמת מצויה בשכל, ולא ברגש, שהוא מתעתע ובר-חלוף. אני מתפללת ומבקשת מהקב"ה שינחה אותי לזהות מה הכי נכון לכולם, כדי שאוכל להיות שליחת מצווה טובה".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני לא טיפוס שבוכה, אבל היו שני מקרים שבעקבותיהם זלגו לי דמעות ללא שליטה. המקרה הראשון היה של נערה בת 16 שעברה התעללות קבוצתית קשה על ידי בני מיעוטים. נפגשתי איתה בערב יום כיפור, היא סיפרה לי על ההתעללות הקשה שהיא עוברת ועל הפחד והאימה שהם משליטים עליה, אך בשום אופן לא הייתה מוכנה למסור לי את הפרטים של המתעללים. ניסיתי הכל – והיא עדיין לא היתה מוכנה לומר את שמותיהם. חשתי שאני עם ידיים קשורות, בלי יכולת להפסיק את ההתעללות בילדה הזאת, וזלגו לי דמעות של מתסכול. נשארתי איתה עד שתים עשרה בלילה, אמרתי לה שאם הגעתי עד הלום ולא אעזור לה, מה אטען בבית דין של מעלה לריבונו של עולם? היא הבינה את העוצמה של ההתעללות שהיא עוברת, והבטיחה לי שהיא תעצור את זה לבד. הסברתי לה שבמקרה שלה, אי אפשר לבד! יש פעמים שצריך עזרה.
"לא יכולתי לשחרר אותה, לא יכולתי לתת לה ללכת. לבסוף נאלצתי להבהיר לה שאם עד למחרת בבוקר היא לא מוסרת לי את פרטי המתעללים – אני מגיעה אליה עם גורמי ביטחון, ואם גם זה לא יעזור, אפנה להורים שלה. היא פחדה מאד שהוריה יגלו על המקרה, אך הפחד שלה מקבוצת המתעללים גבר על הכל. למחרת בבוקר, כמה שעות לפני צום כיפור, התייצבתי אצלה בפנימייה עם גורמי ביטחון. כיום היא מטופלת נפשית, וחבורת המתעללים נמצאים מאחורי סורג ובריח.
"המקרה השני היה כאשר הכינו עלי סדרת כתבות ב'ידיעות אחרונות'. הכתבה הראשונה התמקדה בי, עם תמונתי שהתנוססה על העמוד הראשי, אבל לא הרגשתי ובקושי קראתי. אך הכתבה השנייה, בה ניסו לפגוע בארגון הידברות דרכי, הכאיבה לי מאד. כל עוד החיצים היו מופנים כלפי – התמודדתי, מילא. אך כשהחצים היו כלפי הארגון – זלגו לי דמעות של כאב וחוסר אונים. לימים הבנתי שאני הייתי רק האמצעי. המטרה הייתה לפגוע במלאכת הקודש של הידברות".
מכל המקרים שטיפלת בהם, מהו המקרה הזכור לך במיוחד?
"הלוואי שיכולתי למנות מקרה אחד. לצערי כל כך הרבה סיפורים נערמים על שולחני, ועוד לפני שאני מסיימת לטפל במקרה אחד, נכנסים שלושה, ארבעה ויותר מקרים חדשים. אין זמן לגרד את הראש. לדוגמה, במקביל למקרה המצער שעליו סיפרתי, על הנערה שעברה התעללות קבוצתית – באותו יום ממש, ערב יום כיפור, טיפלתי בעוד שני מקרים סבוכים. האחד היה מקרה של גבר בן מיעוטים מבוגר ונשוי שהתעסק עם קטינה יהודייה. כאשר שוחחתי איתו בטלפון, הרמתי את הטונים לדציבלים גבוהים וצורמים במיוחד, שהגיעו עד לאוזניים של אשתו שהייתה לידו, והיא הבינה את מעללי בעלה. מיד יצרה קשר עם הבחורה היהודייה הקטינה ועשתה סוף לעניין, ובזה תם ונשלם הסיפור שלו.
"ועוד מקרה שלא יבייש סרט מתח, ושהותיר אותי ואת כל הגורמים המעורבים עם עצבים רופפים, היה חילוץ משפחה שלמה מעזה. שלושה דורות, אמא, ארבעה ילדים ושני נכדים. כל אלה ביום אחד בלבד".
מה נותן כוח להמשיך ולא להתייאש?
"הסיעתא דשמיא. כאשר אני נותנת את כל הכוח והכלים שברשותי, אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא איתי, וחשה זאת בבירור. תמיד חותרת קדימה ולפעמים הולכת בתוך האש, לא על מנת להישרף אלא כדי לעשות קידוש שם שמים, כמו אברהם אבינו באור כשדים. חשוב לי לציין שאנחנו פועלים באופן חוקי בלבד, ובדרך חכמה. כפי שאמר אבי אבות המוסר – רבי ישראל מסלנט, 'הדיבר ה-11 הוא: לא תהיה טיפש'. המטרה שלנו היא הצלת חיים ונפש, בעבור כך נמציא את עצמנו בכל רגע מחדש. מהרב זמיר כהן קיבלנו מסר ברור – קודם מסייעים, ורק אחר כך שואלים מאין יבוא עזרי".
אפרופו הצלת נפשות, אילו מקרים משמחים במיוחד את זוכרת ממחלקת אמ"א?
"כל תינוק שמגיע לעולם, זוכה לנשום, לחיות ולהמשיך את קיום עם ישראל, משמח אותי כמו בפעם הראשונה. היו מקרים של שלישיות ורביעיות שהרופאים המליצו בתוקף לדלל, או במילים לא מכובסות – לקטול אחד או שניים ולהשאיר אחד או שניים, מי לחיים ומי למוות. כשנכנסנו לתמונה נלחמנו על כל עובר בחירוף נפש ממש, וברוך השם הצלחנו להציל. גם הרביעייה וגם השלישיה נולדו בזמן, בריאים ושלמים ובמשקלים מצוינים. כמובן שפעלנו בעצת גדולי ישראל, רבי חיים קנייבסקי שליט"א ורבי דוד אבוחצירא שליט"א.
"לצערי, במרבית המקרים תחזיות הרופאים קודרות בהרבה מהמציאות והיד קלה על ההדק. כמה נורא שהמחיר על המגמה הזו הוא סיום חיים. לרוב רובם של המקרים יש פתרונות. גם נשים שמתלבטות בגלל שכרגע הן נמצאות במקום מורכב בזוגיות שלהן, או במצב כלכלי לא מזהיר, צריכות להבין שהכל זמני, ולכל דבר יש פתרון. אך הפלת הילד שלהן חלילה, זהו מעשה שאין ממנו חזרה. נניח שהיום אין לך מספיק כסף, אבל מחר, כשתימצא לך הפרנסה – האם תוכלי להחזיר חיים? עוד לא נתקלתי במקרה בו תינוק הגיע לעולם אחרי ששקלו להפיל אותו, והמתנגד לקיומו הסתכל בעיניו ואמר 'כמה חבל שנולדת'.
"לא סתם נאמר 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. אני בדעה שאנשים צריכים להיות אחראים יותר למעשיהם וגורלם. איזהו חכם, הרואה את הנולד – תרתי משמע. לפני שאדם, גבר או אישה עושים טעות – שייקחו בחשבון את ההשלכות, ואם כבר עשו את הטעות, לא שמרו על עצמם – שלא יוסיפו עליה טעות נוספת ויחריבו חיים.
"נתקלתי לא פעם בשאלות כגון: איך אצליח לטפח קריירה? איך אתפקד בלימודים ואבנה את עתידי תוך כדי החלפות טיטולים? תשובתי חד משמעית: מי שחושב שהוא יכול לבנות את עתידו וחייו על בית עלמין, ועוד של בשר מבשרו, טועה! ראו איזה אבסורד, היום כולם דואגים מנגיף הקורונה, אף אחד לא שם לב שנהרות של דם עוברים חפים מפשע נשפך מידי יום.
מהי דעתך על התייחסות המדינה בכל נושא ההפלות?
"יש לי בטן מלאה על מה שקורה בוועדות להפסקת הריון. אישה שנמצאת בצומת דרכים לפני החלטה גורלית, ומגיעה לוועדה להפסקת הריון, מקבלת מהם חץ לכיוון אחד בלבד – הפלה. גם אנחנו וגם ארגונים נוספים פנינו אל הגורמים הרשמיים בשלל דרכים, ביקשנו ואף התחננו שירשו לנו לתת או לפחות להציע עזרה, למשל – אישה בהריון עם בעיה בשלום בית תוכל לקבל מאתנו ייעוץ זוגי, משפחה עם קשיים כלכליים תקבל תמיכה וליווי, וכן הלאה.
"רצינו שלנשים תהיה מודעות על קיומנו, שתדענה שאנו נמצאים כאן בשבילן, ואז לכל הפחות תעמוד להן הזכות לשקול אופציה נוספת. לדאבוני, לא ניתנת לנשים ההזדמנות להבין בכלל שיש אופציה נוספת, וחמור מכך, אוי ואבוי יהיה לנו אם נעז להתקרב לבית חולים כדי להציע עזרה. אז אני שואלת בכאב, היכן באמת הניטרליות וחופש הבחירה? לעוברים העומדים לסיים את חייהם עוד בטרם החלו, אין קול ואין הגנה. יש רק שופטים, תליינים ושעון חול שאוזל במהירות. ארגון הידברות נטל על עצמו את תפקיד הסנגור שיזעק עבורם את זעקתם האחרונה, ואנו רואים בכך זכות שכולה חובה".
התבוללות – מכה בכנף לכל עם ישראל
קלינה לא חוסכת מילים גם בנושא ההתבוללות, וניכר שהדבר בנפשה ממש. "כשמישהו או משהי מתבוללים, הם פוגעים בעצמם רוחנית ונפשית באופן הכי חמור. יתרה מכך, זוהי מכה בכנף לכל עם ישראל ולהמשכיותו, ממש כמי שקודח חור בספינה. חשוב מאד להבין שאת הקווים האדומים של הפסקת חיים והתבוללות אסור בתכלית האיסור לעבור. קשה מאד לצאת מזה, להירפא ולתקן. כדאי לכל אדם שנמצא, חלילה, במצב של התבוללות, ומקבל רגע אחד של תובנה ואור בתוך הערפל, שיקום מיד, בלי לחשוב פעמיים, וימלט את עצמו. ולא לחכות למצב שחלילה כבר אין מה להציל, כי קרו גם מקרים כאלה. אם הקב"ה אסר זאת, אל לנו להתחכם ולצאת נגדו – זו מלחמה אבודה שלעולם נפסיד בה. לכן צריך מראש להתרחק יותר מאש. ולא כי הגויים טובים פחות, או רעים, אלא כי נשמותינו מגיעות ממחצבות שונות, ועל כן לא יכול להיות חיבור נכון".
עם כל הפעילות ומסירות הנפש הזו, נותרו לך קצת שעות פנאי?
"אין לי שעות פנאי, וזה בסדר גמור מבחינתי. יום שבת הוא היום היחידי בו אני נחה ומתרפקת על השקט, נהנית בחיק משפחתי ומתנתקת מכל ההמולה. כל מה שקשור להורי ולמשפחתי מסב לי אושר גדול. אני נהנית להעניק להם, ומתמלאת סיפוק כאשר הם שמחים ומרוצים".
