שקט בבית משפחת ניקול. שלושת הזאטוטים שעד לפני מספר דקות השתובבו בחדר, נמים עכשיו את שנתם כמלאכים. אסתר, אימם, מביטה בהם במבט מלא אהבה ונאנחת אנחת הקלה. דומה שלא משנה לה כלל כמה מורכבת היא משימת הגידול שלהם כשלישיה. אחרי כל מה שעברה כדי להביא אותם לעולם – כל לילה לבן, כל בכי, כל שובבות מצידם, עבורה הם שמחה שאין לה גבול. למעשה, בכל הקשור לטיפול בהם, אין דבר שהוא קשה מדי. בכל רגע נתון, האישה הזאת כמו מרחפת עבורם בחלל החדר, במסירות ובסבלנות, ובעיקר מתוך ים אהבה, גם כשעיניה כבר טרוטות והגוף מסמן לה שהוא עייף מנשוא. נשמע לכם מופרך? חכו שתקראו את הסיפור שלה.
בני הזוג ניקול, הכירו ונישאו בארצות הברית, שם השתקעה אסתר, 40, כבר בגיל 14. "בהתחלה לא חשבנו על ילדים", היא מתארת. "סדר העדיפויות שלנו היה לגמרי אחר. אני שקדתי על לימודי תואר, ובעלי פיתח את הקריירה שלו. רצינו להתבסס קודם כלכלית ולחיות את החיים כמו שצריך, לא רצינו חיים פשוטים".
חמש וחצי שנים לאחר מכן, החלו בני הזוג להתקרב ליהדות לראשונה, כשאחד הכלים המרכזיים שסייעו להם בכך, היה אתר הידברות. "דרך היהדות, הבנו את החשיבות שבגידול ילדים, ואז כבר מאוד רצינו ילדים משלנו. אבל עד שאנחנו היינו מוכנים – הקב"ה לא היה מוכן לתת לנו".
שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, במהלכם עברו בני הזוג טיפולי פוריות שונים, נולד בנם הראשון, וכעבור שלוש שנים נוספות – נולד גם בנם השני. אז גם עלו לארץ והשתקעו ברמת בית שמש. כעבור ארבע שנים נוספות של טיפולים מסובכים, נולדה להם בת. "זה היה מעין קריירה כזאת, כל טיפולי הפוריות האלה עבורנו", היא מתארת ומחייכת. "ממש קריירה. אבל ברוך ה', זכינו".
כשהיא חובקת כבר שלושה ילדים מתוקים ושובי לב – אסתר הרגישה שלא די לה. כשהגיעה לגיל 38, חשה בכמיהה האדירה להפוך לאם שוב, והחליטה שהיא רוצה לפחות עוד ילד אחד. בעלה, שכבר היה רווי משנים ארוכות של טיפולים מייגעים, ניסה להניא אותה מהרעיון. "בעלי הרגיש שמיצינו", היא מתארת. "הוא מבחינתו נזכר בכל תהליך ההפריות המייגע, בהריונות הקשים שחייבו שמירת הריון, ובחודשים שאחרי הלידה, שהיו קשים מאוד. כל הילדים שלנו נולדו עם מערכת עיכול לא בשלה, וסבלו מהקאות, בעיות בהתפתחות, ותופעות לוואי שגרמו להם לסבל בל יתואר. בכל התקופה הזו לנו לא היה יום ולא לילה, ובעלי פשוט לא היה מסוגל לחשוב על לעבור את זה שוב. הוא גם לא הבין כבר איך אני עומדת בזה… מצד אחד, לא הייתי ישנה לילות ובוכה לקב"ה מרוב קושי, ומצד שני, עם כל זה, רוצה בכל מאודי עוד ילדים. הסכמתי איתו, אבל הרגשתי כל הזמן חוסר שקט, מעין תחושה שיש עוד נשמות שצריכות לרדת לעולם דרכי, שלא סיימתי את השליחות שלי כאימא".
ולמרות הפחד והקושי, ועם שש ביציות קפואות אחרונות בלבד שנותרו להם – החליטו לבסוף בני הזוג ניקול להתחיל בהליכי פוריות. מספר חודשים לאחר מכן אסתר אכן נקלטה, אולם לדאבון הלב לא הצליחה להחזיק את ההיריון. הטיפול שערכו לאחר מכן נכשל אף הוא. "אחרי כל טיפול הלכתי לכותל והתפללתי, וחיזקתי את עצמי שהתוצאות הן מהקב"ה, ומה שלא יהיה – זה תמיד לטובה. גם כשהטיפול נכשל, באתי בכל פעם מחדש ואמרתי תודה, למרות שהייתי במצב נפשי ממש עגום", היא מתארת.
בשלב זה סירב בעלה להמשיך בתהליך, אולם כעבור מספר חודשים, חשה אסתר שוב את הכמיהה האדירה להפוך לאם, וניסתה לשכנעו בשנית. "אמרתי לו שאני לא יודעת איך להסביר את הצורך האדיר הזה שלי, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לנסות פעם אחרונה, כי אני לא יכולה לסגור את הדלת הזאת לגמרי כל כך בקלות וזהו, ולהיפרד מהרעיון שלא יהיו לי ילדים נוספים. אבל השארתי לו את ההחלטה. אחר כך הלכתי לכותל ובכיתי, ואחרי כמה ימים הוא אמר שהוא חשב על זה, ובלב כבד הוא מסכים למרות שמאוד קשה לו עם הרעיון.
"הרבה אנשים חושבים שכשאישה עוברת טיפולי פוריות, כל הלחץ מוטל עליה. אבל האמת היא, שלמרות שמבחינה פיזיולוגית ברוב המקרים הטיפולים הם על האישה – הרבה מאוד נופל גם על הבעל. יש מערכת שלמה שצריך לדאוג לה בבית, בייחוד כשכבר יש ילדים", היא מסבירה.
"ואז גילו פעימות של לב שלישי ברחם. בעלי כמעט התעלף"
חמישה שבועות לאחר הטיפול האחרון, גילתה אסתר שהיא בהריון. "באולטרא סאונד גילו שני לבבות, ובעלי כמעט התעלף. למרות שלא ציפינו לשני ילדים, ברוך ה' היינו מאוד שמחים". שבוע לאחר מכן, עברו שוב אולטרא סאונד, במהלכו התגלו פעימות של לב אחד נוסף. "התברר שאחת הביציות התפצלה לשניים, ויש לנו כרגע שלושה עוברים – תאומים זהים באותו שק, ועוד עובר שנמצא באותו הרחם, אבל לא באותו השק. מדובר בתופעה נדירה יחסית של אחוז אחד באוכלוסיה, שהרפואה היום לא יודעת להסביר מבחינה מדעית איך היא מתרחשת".
ואם חשבתם שכאן זה נגמר, אז במובן מסוים כאן הסיפור רק מתחיל, שכן את החיים של אסתר בתקופה הזו, אפשר להגדיר כנסיעה ממושכת ברכבת הרים תלולה. בסוף החודש החמישי להריונה, חשה אסתר בצירים חזקים והובלה לבית החולים, שם נתבשרה בידי הצוות הרפואי שהיא לקראת לידה. "הרגשתי שהשמיים נפלו עליי", היא מתארת. "היו לי כאלה חלומות וכל כך רציתי את הילדים האלה… לא יכולתי להפסיק לבכות, לא הצלחתי לשלוט ברגשות שלי, הייתי שבורה לגמרי".
לאחר שלושה ימים של צירים וסבל בל יתואר, בית החולים המליץ לאסתר לוותר על ההיריון. "לדאבוני גיליתי, שבמצבים מהסוג הזה, בחו"ל נותנים תרופות נגד צירים כדי לשמור על ההיריון, אבל מדיניות בתי החולים בארץ שונה. הם מאוד מעודדים להפסיק את ההיריון, כי כל פג עולה למדינה כ-250 אלף שקלים, לא משנה אם הוא שורד או לא, שלא לדבר על העלות של טיפול המשכי בהם. לכן אין להם בכלל עניין להמשיך את ההיריון, זה לא ריאלי מבחינתם".
אסתר החליטה לשמור על ההיריון במלואו, ולא להקשיב להמלצתו של הצוות הרפואי. "אמרתי לעצמי שהכל זה ה'. שהוא שם אותי בתוך ניסיון ואני צריכה לבטוח בו ולאהוב אותו, ודווקא עכשיו, כשהכי קשה לי, אני צריכה להחזיק חזק באמונה ולזכור שזה לטובה. ואז הסתכלתי על התקרה, ומתוך הדמעות והסבל, דיברתי עם ה'. אמרתי לו: 'אבא, אני רוצה לדעת שזו אהבה, שאתה איתי, שאתה נמצא איתי בכל תא ותא של הניסיון הזה, ואתה תחליט מה שאתה רוצה, כי זה הכי טוב עבורי, ואני מצידי אתפלל, כי אני צריכה לרצות את החיים האלה, ואתה תעשה מה שהכי טוב לי'. באותו רגע הרגשתי שעשיתי שלום עם הרצון של ה', פתאום ננסכה בי שלווה".
לאורך כל הדרך, התייעצה אסתר עם רב שהתמחה במשך שנים בענייני רפואה וגניקולוגיה בהלכה, ושאלה בעצתו. "החלטתי ללכת עם הקב"ה, ואמרתי שמבחינתי הוא יהיה הרב שלי בעניין הזה, והוא יהיה השליח הנאמן של הקב"ה ואני אעשה מה שיגיד". מיותר לציין, כי הצוות הרפואי של בית החולים לא אהב את המהלך, בלשון המעטה.
לאחר שלושה ימים, השתחררה מבית החולים כשהיא עדיין עם צירים, ובאותו הערב, חשה שוב בתסמינים ברורים של לידה. "היו לי צירים קשים וירידת מים, והתחלתי לרעוד. פחדתי שאני הולכת ללדת שלוש תינוקות בבית, כשהילדים שלי שם. בעלי מיד הזעיק אמבולנס ובינתיים ניסיתי לשלוט בעצמי, כדי שהילדים לא ייבהלו".
בשלב זה, לאחר שאושפזה שוב והיא סובלת מייסורים גדולים, הגיעו שוב אנשי צוות רבים וניסו לשכנע את אסתר לקבל זירוז על מנת להביא ללידה, שעשויה לגרום למותם של העוברים, מאחר שלא ישרדו בשלב כה מוקדם מחוץ לרחם. לאחר התייעצות עם הרב – החליטה אסתר שוב לסרב בתוקף לעצת הרופאים. "אמרתי לכולם שלא הם מחליטים מתי אני אלד, ולא אני, אלא רק ה' מחליט. הצוות מאוד כעס עלי, ובשלב כלשהו פשוט לא התייחס אליי יותר. הייתי במצב קשה, לא יכולתי לזוז או לצאת מהמיטה, כי כל מאמץ הכי קטן גרם לי לצירים ולסיכון ללידה".
חמישה שבועות מאוחר יותר, כשאסתר עדיין מאושפזת, קיבלו בני הזוג ניקול המלצה לדלל את ההיריון ולוותר על אחד העוברים, עקב ממצאי האולטרא-סאונד. "הרופאים חששו שאחד העוברים יקבל יותר הזנה מהשני, והשני יתקשה לשרוד או ייוולד עם בעיות, אבל היה לי ברור שאם משתי ביציות קיבלתי שלושה עוברים זה רצון ה', ושאני לא רוצה לעשות דילול. אבל לא רציתי לסכן את החיים שלי, ולכן התייעצתי עם הרב, שהתייעץ עם רופאים בכירים אחרים, ואמר לי לא לדלל".
"באותה תקופה התרחש מבצע צוק איתן, ושמעתי שיעור מהרב זמיר על הניסים שהתרחשו שם, שנורו כאלף טילים, ורק אדם אחד נפטר. רופא מתמחה שהגיע לבדוק איתי, דיבר איתי על הסטטיסטיקות והתחזיות הנוראיות לגבי הפגים האלה, ואמרתי לו: 'דוקטור, אני מעדיפה את הסטטיסטיקות של הקב"ה. הוא לא מוגבל'. מאז הוא לא טרח כמובן לבוא לבקר אותי שוב".
אבל גם בתוך הקושי, אסתר לא שכחה לראות את הטוב שזכתה לו, ולהיאחז חזק באמונה שלה. "למרות כל הקושי, שמתי לב שהייתי בחדר נקי ומטופח, בניגוד לחדרים קודמים שאושפזתי בהם, וזו מבחינתי היה מתנה מהקב"ה. הייתה שם גם טלוויזיה, שיכלה קצת להשכיח ממני את הכאבים, אבל החלטתי שלא להדליק אותה. אמרתי לעצמי שלא אטשטש את הדעת שלי. למרות שזה היה קשה – רציתי להיות בתוך הניסיון, לחוות אותו ולהבין מה אני צריכה ללמוד ולהפיק ממנו. החלטתי לא לברוח, לא לפחד מהניסיון, אלא להיאחז בה' בכל כוחי. מתוך הייאוש והקושי הזה – הרגשתי שאני צומחת מדש. עבורי זה היה מעין 'מחנה קיץ' של אמונה ובטחון. כל הזמן הייתי עם ה'".
"הבנתי שזה הסוף. אמרתי לה': 'הם בידיים שלך עכשיו'"
מאוחר יותר, כשהיא בשיאו של החודש השישי וחצי להריונה, החלו שוב צירים ודימומים כבדים. כשאסתר הגיעה לאחות כדי להתלונן, זו הבינה מיד שמשהו חמור מתרחש, שכן ידעה כי מדובר בחולה שלמרות הייסורים הגדולים שעברה במשך החודשים – מעולם לא התלוננה. "כבר כשהגיעו לבדוק אותי הבנתי שמדובר בלידה, אבל הייתי בהכחשה והרגשתי איך הגוף שלי פשוט לא מוכן לשחרר אותם. באיזשהו שלב הכניסו אותי לניתוח, והבנתי שזה הסוף. התחלתי לבכות ולצעוק 'שמע ישראל', ואמרתי לה': 'עשיתי כל מה שיכולתי בשבילם, נלחמתי ברופאים, בגוף שלי ובכל הבירוקרטיה הזאת. עכשיו הם עוברים אליך, הם בידיים שלך'".
"כשהתעוררתי בהתאוששות הבנתי שילדתי אותם, שתי תאומות זהות, ועוד בן. הבנות הועברו לבית חולים אחר, כי מחלקת הפגים באותו בית החולים הייתה קטנה מאוד ולא היה מקום".
מאוחר יותר, סיפרו לאסתר גורמים בצוות הרפואי כי הלידה הייתה מעט מורכבת משציפו. "הן היו מחובקות ולא רצו להיפרד והיו עמוק מתחת לצלעות שלי. אחת מהן הייתה קטנה במיוחד, במשקל של 550 גרם, ממש כמו חצי קילו סוכר. כשראיתי אותן בכיתי. זה לא שלב שיולדים תינוק חמוד ושמנמן. כפגים, הם היו רזים מאוד עד שראו להם את העצמות, בלי ציפורניים, העיניים עוד לא היו פתוחות והעור שלהם היה דק מאוד".
בסופו של דבר, הצליחה אסתר לאחד את שלושת הפגים לאותו בית החולים, שם היו מאושפזים במשך ארבעה חודשים וטופלו בידי בני הזוג במסירות. "בעלי ממש מסר נפש עבורם, בצורה שלא תתואר. ברוך ה', יצאנו בסוף עם ידיים מלאות, עם שלישיה שכולה בריאה, לאף אחד לא היה ניתוח אחד אפילו, וזה ממש לא מצוי. הם היו חשופים להמון סכנות ומחלות כל הזמן, וברוך ה' לא קרה להם כלום. אפילו הרופאים הודו שלא ראו דבר כזה, ושמדובר בנס רפואי נדיר".
"אני אומרת לאימהות: 'הסיפור שלי הוא נס? קל וחומר לידה רגילה'"
"היום אני מבינה שלא רק הסיפור שלי הוא נס, אלא הסיפור של כל יולדת. כשאני רואה תינוקות, אני אומרת לאמהות שלהן: 'תדעו לכן שזה לא ברור מאליו. כל דבר אצל הילד שלך זה נס. ילדת ילד רגיל בלידה טבעית והוא בריא ושלם? זה נס כפול ומכופל".
היום, השלישייה העליזה של אסתר – משה עובדיה ("על שם משה רבנו והרב עובדיה יוסף, שאני כל כך קשורה אליהם"), בתיה ("בעלי בחר, שהצילה את חייו של משה רבנו") והדובדבן שבנס – חנה שרח ("על שם חנה הצדיקה, ושרח בת אשר, שהיו לה חיים ארוכים") – כבר חוגגת שנה וחצי בבריאות ואושר. "הם כבר ברוך ה' הולכים, ודווקא חנה שרח, התינוקת שהייתה הכי קטנה וחולנית והמליצו לדלל – היא הכי שמנה מכולם", היא צוחקת.
את הברית של משה עובדיה, ערך הרב משה כהן, שמלבד היותו מוהל – עוסק גם בבדיקת מזוזות מדוקדקת מטעם הידברות, אליו הגיעה אסתר בשבועות הראשונים של ההיריון. "הוא בדק את המזוזות ואמר דברים שחלקם היו ממש מפתיעים ונכונים, ונתן לי עצות מה לאכול במהלך ההיריון, וזה מאוד עזר. הוא גם בירך אותנו שיהיו לנו ילדים, בנים ובנות, ושאזמין אותו בעזרת ה' לברית. אז לא חשבתי בכיוון של שלישייה", היא צוחקת, "אבל בסוף הוא באמת ערך את הברית בהמון מקצועיות, וכולם ממש התלהבו ממנו. התינוק לא בכה לרגע, והרגשנו שהוא איחד את כל הקהל שלנו, שהורכב מכל כך הרבה חוגים".
"במשך השנתיים האלה היו עוד ניסים רבים מספור, שאין מספיק מילים כדי להעלות על הכתב. אבל אני יודעת שכל זה לא קרה סתם. פעם הייתה איתי למשל בחדר בחורה צעירה שהיתה לפני הפלה ושכנעתי אותה לא להפיל, ועוד כל מיני נשים במצבים לא פשוטים שעודדתי וחיזקתי באמונה. ניסיונות אף פעם לא קורים סתם, הם תמיד מתרחשים לטובתנו, כדי שנגדל מהם. פעם הייתי נלחצת מכל דבר. היום אחרי הניסיון הזה, החיים שלי קיבלו פרופורציות אחרות לחלוטין. אני יודעת שהכל זה מאת ה', ויודעת שבייחוד כשקשה – הקב"ה איתך. לא צריך לברוח מהקושי, צריך להשליך אותו על ה', כי לו יש את הכתפיים הכי רחבות להכיל את הכל".
שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?
אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום: לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
